[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אהוד רטנר
/
ראיון עם ערפד

היה זה ערב חורפי טיפוסי, אופייני לתקופה זו של השנה ברומניה.
השנה הייתה 1976, והבית שבו משרדי היה ממוקם היה בית פינתי
עתיק, בעל 3 קומות. במקור הוא שימש כבית מגורים, אך אני הסבתי
את הקומה השלישית - אותה שכרתי במחיר מופקע - למשרד, בו נהגתי
להדפיס את מאמריי במכונת כתיבה ישנה.

ניצלתי את העובדה שסניף הדואר היה מהצד השני של הכיכר - שאת
שמה אינני זוכר - כדי לשלוח את עבודותיי לעיתון המקומי. תמיד
נהגתי לחתום עליהן בשם עט זה או אחר; מעולם לא השתמשתי באותו
שם פעמיים. כאשר לא הצלחתי להמציא שם מקורי, פשוט פתחתי את
מדריך המקומי ובחרתי שם יוצא דופן. למזלי לא היו חסרים כאלה
באותה עיירה הקטנה.
קבעתי עם הלקוח שלי בשעה 18:45, והמחוג הגדול בשעון הסבא שהיה
תלוי על הקיר כבר כמעט הגיע ל9-. נשמעה דפיקה על הדלת; קראתי
"יבוא" והיא נפתחה בחריקה צורמת.

הוא נכנס למשרדי, גבוה, נאה ומסתורי. חיוורונו השתקף מבעד
לשמשת החלון, הנר הקטן שהאיר את החדר תעתע בצלליתו הכחושה.
הוא התיישב מולי, מחייך, וחושף תוך כדי כך את שיניו הארוכות,
השונות במקצת.

"איך עליי לפנות אליך? כבוד הרוזן?" שאלתי.
"הרוזן דרקולה", הוא צחק, חושף שנית את ניביו.
"האמת היא שתואר האצולה שלי לא מוצדק; אומנם קיבלתי אותו
בירושה, אך אין לי לצערי תעודות המוכיחות את זכותי לתואר
שכזה".
רעם נשמע בחוץ, והגשם החל שוב לזלוג.
"מה תשתה? תה עם לימון? או אולי ויסקי?" שאלתי, בעודי קם לעבר
המבטחון הקטן. "יש לי ויסקי באמת מצויין, מיוצר ביערות של
מחוז טרנסילווניה".
"לא תודה, אקח מיץ פטל", הוא ענה בנימוס, קולו מבוייש במקצת.
הרמתי את גבותיי בפליאה, והוא, כאילו קורא את מחשבותיי, מיהר
להסביר: "זוהי עוד טעות נפוצה. מה לעשות שאני אוהב את המיץ
שלי סמיך, והדמיון בינו לדם גדול ממה שנהוג לחשוב. עכשיו אתה
מבין מדוע אני טוען שבסה"כ אני אדם תמים ושוחר שלום?"
נאנחתי אנחה עמוקה, מתוך הבנה משותפת.

"אולי נשב ונתחיל בראיון?" הצעתי, מתיישב על הכורסה המרופדת
שמולו.
דרקולה כבר היה ישוב, רגליו משוכלות זו על זו, וידיו מכונסות
אל חזהו, סנטרו נשען עליהן. הוא שידר ארשת של רצינות, אולי
אפילו הרתעה מסוימת.

"ובכן", פתחתי, לא יודע בדיוק מאיפה להתחיל.
"אולי כדי שאני אתחיל, כדי להקל עליך", הוא הציע, שוב מנחש את
מחשבותיי.
"בהחלט, בהחלט".
"נולדתי במחוז טרנסילווניה למשפחה ממעמד אמיד ביותר, בשנת
1915".
אני מאמין שפניי הביעו הפתעה, מכיוון שהוא חייך שוב את חיוכו
המוזר, המקרין מעין קריאת מחשבות.
"כן, אני יודע שאני נראה צעיר יותר. אתה לא שונה מכולם, אתה
יודע? סביר להניח שזו הגנטיקה של סבי ששומרת עליי במצב כזה.
הוא הגיע לגיל 95, ונראה אז כבן 50 בלבד".
דרקולה באמת צדק. הייתי נותן לו גיל 30, 35 מקסימום, אבל הנה
הוא יושב מולי ומספר לי שהוא כבר עבר את גיל 60.
הוא המשיך בסיפורו.

"כבר בגיל צעיר חזותי הייתה שונה; הייתי יותר רזה, יותר
חיוור, בעל שיער יותר שחור ועיניים יותר אדומות, כתוצאה
מרגישות לשמש. מעל לכל, שיניי היו אלה שצמחו בצורה מעוותת.
כתוצאה מאלה נודיתי חברתית. לא אהבתי את השמש, בגלל הרגישות
שלי; לא אהבתי את הקונפורמיות של כולם, אז התלבשתי שונה,
בגלימות שחורות וארוכות, והסתובבתי יותר בספריות ציבוריות
מאשר בפארקים או במקומות הבילוי הנפוצים.
כתוצאה משעמום מתמשך פניתי לקריאת ספרים, והשכלתי התרחבה הרבה
יותר מהר. עבודה זאת, יחד עם המראה החיצוני שלי, הפכה אותי
לדמות חברתית יוצאת דופן, 'טיפוס'. הקצב בו אנשים התרחקו ממני
רק גדל וגדל; בנוסף, המוות הפתאומי של הוריי, בעת ששדדו אותם
ברחובות העיר, הותיר אותי לבדי.
אתה מבין, אם כן, כי ילדותי לא הייתה קלה כלל וכלל. בהחלט
ניתן להגיד שהתקופה העיקרית בעיצוב חיי הייתה מהקשות שילד
יכול לחוות."
הנהנתי בהסכמה, תוך כדי כתיבה מתמדת של סיפורו. בהחלט עליתי
על סיפור מיוחד, ציינתי לעצמי, והמשכתי להאזין לסיפורו.

"עד גיל שש עשרה כבר סיימתי לקרוא את רוב האנציקלופדיות
החשובות של המאה ה19-. בזמני הפנוי התאמנתי מעט, והתחזקתי,
אבל מעולם לא הצלחתי להעלות משקל. לא היה לי צורך בפרנסה;
הכסף שהותירו לי הוריי הספיק לכל צרכיי, בעיקר אם מתחשבים
בעובדה שחייתי חיים צנועים למדי. הסתפקתי במיץ, לרוב בטעם
פטל. לא אהבתי את החיים המהודרים, בניגוד לדעה הרווחת."
בנקודה זו החלטתי להציב לו מספר שאלות, כי פחדתי שהוא יסטה
מהכיוון שאליו ניסיתי לחתור.
"מה לגבי הסיפורים השונים שצצו סביב דמותך?" שאלתי, מנצל את
ההפוגה בסיפורו כדי למתוח את ידי הכואבת ממאמץ הכתיבה.
"ישנן מספר נקודות שונות. אני משער שאתה מעוניין יותר מכל
בקשר שיצרו ביני לבין העטלפים. יש לזה הסבר פשוט ביותר: בשלב
מסויים התחלתי להסתובב יותר ויותר בפארקים הציבוריים. זה היה
בעיקר לאחר שצברתי בטחון עצמי רב יותר, והבנתי שעליי להפסיק
להסתובב בספריות. כמובן שהעדפתי את שעות החשיכה, בגלל רגישותי
לשמש. גיליתי שעל עצים רבים יש פירות שמהם ניתן להפיק מיצים
טעימים ביותר, ביניהם מיץ הפטל שאני שותה כעת", הוא הרים את
כוסו לאות הוכחה.
"מה לעשות, שגם עטלפי הפירות אוהבים עצים אלה, ולכן קרה והם
היו הרבה פעמים סביבי. מכיוון שלעומת אנשים אחרים לא גדלתי על
מיתוסים שונים ומשונים, לא פחדתי מהם; יותר מזאת: הם התרגלו
לנוכחותי, ולרוב ליוו אותי במעופם השקט. כך קרה שהדביקו לי את
הקשר לעטלפים.
לעומת זאת, הקשר למציצת הדם הוא מוטעה לחלוטין. ראשית,
העטלפים עליהם אני מדבר הם צמחוניים לגמרי; שנית, ה'דם' אשר
היה מסביב לשפתיי היה הפטל המרוח עליהן. כזכור לך, לא גדלתי
עם הורים שנתנו לי נימוסים כאלו או אחרים, וגם לא היו בחברתי
אנשים שיעירו לי על התנהגותי. קרה ופשוט לא טרחתי לנקות את
הלכלוך שהשאיר הפטל על פניי."
"ומה לגבי הרעיון שאתה הופך לערפד, כלומר, עטלף טורף?"
"זה אחד המיתוסים הטיפשיים ביותר שדבקו בי. תבין, בגלל
ביישנותי, פיתחתי יכולת טבעית לחלוטין לנצל את מבנה גופי ואת
הלבוש הכהה שלי כדי להסתתר. ואז, כל פעם שהתחבאתי לי באפלתו
של שיח או עץ, נראו רק העטלפים שמלווים אותי; אלה העובדות.
מכאן אנשים החלו לקפוץ למסקנות מטופשות לחלוטין, כמו יכולת על
טבעית להפוך לעטלף! באמת! חסר הגיון לחלוטין, אני אומר לך."
רשמתי את הערותיו בפניי, והמשכתי.

"בסיפורים השונים שנכתבו עליך צוינו קשריך עם עלמות שונות. יש
לך הסבר?"
דרקולה צחק צחוק קצר, שאולי נבע מתוך מבוכה קלה.
"תראה, זה כבר קצת אישי, אבל בוא נאמר שישנן בחורות שאוהבות
מסתורין, או שפשוט נמשכות לאנשים שונים מבחינה חיצונית. אבל
זה ענייני הפרטי, כפי שאמרתי. שאלה הבאה."
החלטתי לשנות כיוון, לאור הסתייגותו.
"האגדה אומרת שאנשים שאתה נושך הופכים להיות כמוך. גם לזה
תמצא הסבר רציונלי?"
דרקולה הרצין לרגע, וקימט את מצחו כחושב. לאחר כדקה קלה של
מחשבה, הביט בפניי והשיב.
"תראה, יש לי הסבר פסיכולוגי לתופעה זו. אנשים מפחדים
מהלא-מוכר, ולכן החלו לפחד מפניי; מכיוון שהיו מעטים שהחלו
ללכת בעקבותיי, הפחד רק גבר, והם ראו בי כמוביל של כת
מסויימת. האמת היא שהאנשים שהסתובבו איתי באו מתוך עניין
אינטלקטואלי בלבד. היו אלה פריקים של החבר'ה כמוני, שמצאו
מפלט בספרייה הציבורית, או במקומות שכאלו. בהתאמה, גם הם נודו
בשל מראהם החיצוני, ולפיכך השתלבו איתי בצורה מוצלחת."
"ועניין הנשיכה?", הקשיתי עליו.
"זה, כפי שהסברתי, תוצאה של הפחד שרכש הציבור כלפיי. אומנם לא
נהייתי דמות מפורסמת, אבל לאחר שראו אותי עם בחורה צעירה זו
או אחרת, במצב שנראה כנשיכה, החלו להפיץ שמועות, שנשיכותיי
הופכים אנשים למוזרים כמוני".
הוא עצר, וקרץ לעברי.
"למען האמת, אולי כן נשכתי איזו עלמה או שתיים בצוואר, אבל זה
לגיטימי, אתה מבין? בגבולות הרומנטיקה והארוטיקה, כמובן".
חייכתי בהבנה.

"אם כן, אני מקווה שכיסיתי את עניין הנשיכות. יש דבר אחר
שמטריד אותך?"
חשבתי לי לרגע לפני שעניתי. לאט לאט הוא החל לשכנע אותי.
"מה עם כנסיות? סימן הצלב, ועוד דברים שכאלה?"
"יש לזה הסבר פשוט מאוד, שמתחבר להסבר על מיתוס הנשיכות. אתה
מבין, כתוצאה מהילדות הקשה שלי ומכך שלא קיבלתי חינוך מוסדר,
אינני מאמין בדת. לכן לא תראה אותי בכנסייה. בנוסף, אנשים
החלו חיפשו פתרונות לפחד שלהם באמונה הדתית. החליטו שהצלב הוא
סמל טוב נגדי. אומנם אני סולד ממנו, אבל הוא לא יגרש אותי.
וכך גם השום: אני לא אוהב את הריח שלו בדיוק כמו כל אדם שפוי
אחר. אבל מכאן ועד לדחייה מוחלטת, זו הגזמה של הבריות".
הוספתי את הערותיו לדפיי, אשר החלו להתמלא ביותר ויותר פרטים.
החלטתי להוסיף עוד קושייה אחת.
"עכשיו, יש את התאוריה על יתד העץ. מה איתה?"

דרקולה הרצין בבת אחת, וראיתי שעליתי על נקודה רגישה. עברה
במוחי מחשבת חרטה.
"אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה".
"לא, אענה", הוא ענה בהחלטיות מפתיעה.
"תבין, זה פרט שגם אני לא בטוח לגביו במאת האחוזים. הוריי מתו
כתוצאה מדקירה של יתד עץ, ע"י שודדים אכזריים. אין לי מושג
איך ביררו עליי פרט כה אישי, אבל זה נכון שיתדות מעץ מפחידים
אותי עד מוות".
הזדקפתי בכסאי, כולי נרגש מהתעלומה החדשה שגיליתי. מעניין
באמת, מי גילה על הוריו של דרקולה. אבל הוא מיד הרגיע אותי,
כשחייך שנית, והמשיך לדבר.
"אבל אם זה מרגיע אותך, יתד עץ אינו הדבר היחיד שהורג אותי;
זהו מיתוס שגוי לחלוטין. אמות מכל דבר אחר, בדיוק כמו כל אדם
אחר".
חייכתי חזרה. שאלותיי תמו.

"הרוזן דרקולה, אני מודה לך מקרב לב על שהקדשת לי מזמנך",
אמרתי וקמתי ללחוץ את ידו. הוא קם גם כן, הושיט את ידו העדינה
והלבנה, ולחץ את ידי בחוזקה מפתיעה ביחס לצורת ידו.
"היה תענוג לשוחח עם אדם בעל דעות פתוחות כשלך", הוא אמר,
וניגש לקחת את גלימתו.
האש באח דעכה, והחדר נהיה כבר קצת קריר. הצללים התארכו, והנר
שהדלקתי לפני שבא כבר כמעט גווע. דרקולה יצא לדלת וירד לרחוב;
את צעדיו כמעט ולא שמעתי.
"אכן, אדם שקט ומסתורי הוא", אמרתי לעצמי. ניגשתי לחלון
וניגבתי את האדים; הבטתי לרחוב הריק. השעה כבר הייתה מאוחרת,
והגשם הפסיק. מבטי הופנה לדלת הבניין שלי, ממנה דרקולה אמור
לצאת כל רגע, לפי חישוב שלי.
חיכיתי עוד מספר דקות והדלת לא נפתחה. מוזר.

הדלת לא נפתחה במשך 10 דקות בערך, ולא ראיתי את דרקולה יוצא.
החלטתי לוותר, והסתובבתי, מפנה את גבי לחלון. ניגשתי למכונת
הכתיבה, במטרה להעתיק את הראיון שזה עתה סיימתי.
פתאום נשמעה נקישה חזקה על החלון. לבי קפץ והסתובבתי במהירות:
לא הייתה זו הרוח, לא יונה, גם לא עורב. כתם שחור התעופף
מהחלון לעבר הכיכר. מרחוק לא ניתן היה לזהות אותו, אבל אם
תשאלו אותי, אני מוכן להישבע שזה היה עטלף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פמיניסט גאה
אומר לאישתו



תני לי לנוח


את חושבת שזה
כיף לשבת ולראות
טלויזיה כל
היום?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/06 8:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה