אני נהנה לפעמים
לשקוע בעצב,
לשקוע לתוך ים
רחמים.
לנהל שיחות עם הנפש,
ולתת לכעס לחדור למרחבים אסורים.

באותם רגעים
אני רואה את היופי בעצב,
אוהב את ריח הפרחים
של אותם מרחבים,
אני אפילו מוכן וזקוק
לקבל רחמים.

ואז כאשר שוקעת השמש,
אני עומד ערום,
שטוף מיי נחלים טהורים,
מסתכל מהצד, מנותק, מיוחד...
וגדול ממני רק אלוקים.

לאחר הגשם,
ובחלוף כל עונות השנה,
כאשר גופי שוב לובש
את צורתו ישנה,
ובעורקיו חוזר לזרום אותו הדם,
אני חוזר מתוך המסע,
ויודע... אני המאושר באדם!