|
מחשבות: ושוב יושב במשרד שלי, נמאס לי מהעבודה... נמאס לי
מהמזכירה... נמאס לי מהשגרה... נמאס לי מהחיים... שוב היא
מחייכת אליי מהמסגרת של התמונה... אני זוכר איך תמיד ביקשתי
ממנה שתחייך כל הזמן... והנה היא עומדת במסגרת הזולה, קפואה
בתוך תמונה עם חיוך תמידי...
מעשים: אני תופס ת'תמונה וזורק אותה לקיר... מסתכל איך
הרסיסים של הזכוכית עפים לכל הכיוונים... (המזכירה בטלפון):
אהה... תגיד, מה זה הרעש הזה? לבוא לנקות משהו? (אני): לא,
מיכל, אל תבואי... אפילו את יודעת מה?! ממ... יש לך חופש
היום... ומחר... לכי הביתה... (שוב המזכירה): אתה בטוח שהכול
בסדר? (אני): כן... (מיכל המזכירה): טוב, אז נתראה ביום
רביעי... ביי... (אני): ביי!
מחשבות: עכשיו אני לבד... אבל זה לא משנה, אני תמיד הייתי
לבד... אף אחד לא מצליח להבין אותי... בעצם אף פעם לא רציתי
שיבינו אותי... אף פעם לא רציתי לערב אנשים בבעיות שלי...
במחשבות שלי...
מעשים: אני קם, מסתכל בחלון ורואה את מיכל הולכת עם חיוך
ונכנסת לאוטו שלה... אני מתיישב בחזרה על הכיסא שלי...
מחשבות: לפעמים צריך כל-כך קצת בשביל אושר... אני מסתכל על
אנשים ורואה איך הם מאושרים מדברים פשוטים כמו יומיים חופש
מהעבודה... אוטו יפה... אישה מבינה... אבל יחד עם זה אנשים לא
מבינים שהבעיות שלהם תמיד קטנות מדי... "הכלב מחרבן על
השטיח... מי ינקה עכשיו?!"... אני לא מבין למה כל כך קשה
להבין שאתה חי פעם אחת אז תנצל את זה ואל תיתקע על הבעיות שלך
כמה שהן לא יהיו גדולות...
מעשים: אני מוזג לעצמי ויסקי, את אותו הוויסקי שעומד בארון
שלי כבר שש שנים... מאז שאלכס הביא לי אותו כשהייתי בבית
החולים... הייתה אמורה להיות לי בת... (שותה הכול בשלוק) מוזג
לעצמי עוד... שם את הכוס על השולחן... מסתכל על הקרח שצף
בפנים...
מחשבות: אהבתי אותה... אני עדיין אוהב אותה. למה היא החליטה
לעזוב אותי... יום אחד היא פשוט קמה בבוקר והלכה... זאת הייתה
הפעם הראשונה שבכיתי אחרי 14 שנה... אני מרגיש כל כך חסר
אונים... לא יכולתי לעשות כלום... לא מספיק ששש שנים אני חי
עם המחשבה שהיום הייתי הולך לקחת ת'ילדה מהגן... אבל היא לא
נולדה... ואז גם האהבה שלי עזבה אותי ולא יכולתי לעשות
כלום... למה אלוהים... נתת לי הכול... ואז לקחת יותר מזה...
שלוש שנים אני מכניס את הראש שלי עמוק לעבודה... ולאלכוהול...
ואפילו זה לא עוזר...
מעשים: אני מנגב את הדמעה שעוד לא יצאה מהעין... פותח את
המגירה... מחפש... מוציא אותו בכוח מהשולחן... הופך אותו על
הרצפה... הנה הוא... הברטה הנחמד שלי... חוץ מאשר במטווח לא
יצא לי להשתמש בו...
מחשבה: שאלוהים יסלח לי...
מעשים: לוקח ת'וויסקי ופשוט זורק אותו לתוך הגרון... מניח
ת'כוס על השולחן... מצמיד את האקדח לראש...
מחשבה: מאז שאני בן 16 אני חולם על הרגע...
מעשה: לוחץ על ההדק... (בווווווווווווום)...
אנשים, זה הסיפור הראשון שאני מפרסם... אני רוצה הרבה
תגובות! |
|
|
"אמ...
לא, אין לי מה
לומר."
(הנה משפט
שבחיים לא תשמעו
מפרס.) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.