הנטיות הקיימות בדרך כלל מאבדות את מקומן הקבוע
בשורה הראשונה של הנפש
ובמקומן ננעלות לרגליי
החלטות חדשות
שאינן מקוריות יותר מאלו שקדמו להן
אולי רק מרעננות לתקופה מסוימת
אבל זה טיפשי מצדי לתלות בך כל כך הרבה סיכויים לישועה
בתור אחרון המאמינים
וגם חשוב להגיד לגבייך
שהתהליכים המובילים אותי בדרך כלל למלמול כותב
נחלשים עתה ובמקומם באה התענגות על קיימות משותפת
שיום אחד תוחרב בבליסטראות עצומות של מאיסה
ורצון בסיסי להימלט

קחי לך תפוחים ותמרים
או פשוט קחי כוס תה מרוקאי
והמתיקי את מה שנשאר מהזהות שלך,
סבתא

את שואלת למה אני מתגעגע
והסברים יש לי בשפע
אני גם מוציא אותם ממני אלייך
וזה כביר ומרושע בבת אחת
ואנחנו מדברים על סינמטוגרפיה רומנטית
וכינויי חיבה ואני מחשב בראשי
את הזמן שנותר עד שכבר לא נתרגש יותר
האחד מחברת השנייה ונוכל להמיר את זה
בתהליך ארוך משותף מסוג אחר
וכל הריקבון האנושי המתרחש בבתי הקברות השונים
נסתר ממני היטב
ואני מעלה לפניי חיוך מקסים אידיוטי לחלוטין ומשכנע את עצמי
שיש בינינו מספיק הבדלים כדי שלא נשעמם אחד את השנייה

סבתא שלי תשב לבד בערב ראש השנה
עם בנה המכה ובתה החבולה
ותאכל תפוח מר במיוחד
טבול בדבש צמיגי מזן נחות
היא כבר לא תהיה ראש וזנב הדג שהיא
יבצבץ בשולי שמלת הבית המרוקאית שלה
כשהיא תיזכר בסבי המת
שגסס יומיים אחרי ליל הסדר
ונחנק תוך תפילת "שמע" מקוטעת
לא נכחתי במות סבי וכנראה שגם לא אנכח במות סבתי
האחרונה שנשארה לי
ואם להיות כנה גם אין לי עניין מיוחד במות אמי
או במות אחי היחיד
(לעזאזל, אפילו לקיום אחותי החורגת אני מתכחש)
ואני מנוכר כמעט לכל משפחתי המזרחית
באותה מידה של שנאה ורצון להתרחק מהם
בכיוון אחר
מהר ככל האפשר
וכשאת שואלת אותי אם יש דיכאון בקולי
אני עונה לך שבהחלט לא
ושאופוריה ממלאת אותי
אבל זה הזמן והמקום להודות
שאני אפור לגמרי הערב
עתה, משסיימנו לשוחח

סבא שלי זכה שיוקדש לו סידור תפילה לעילוי נשמתו
וכך, בכל פעם שאנשי הקהילה בה שימש כרב
פותחים את סידור התפילה הם נתקלים
בהקדשה שכתב שמש בית   הכנסת, גבי.
סבא שלי מעולם לא חשב על כבוד, וזהו
אינו ניסיון שלי לתת תיאור הירואי של דמות הסב המזרחי
האותנטי
כי אם המציאות המרה
סבי מעולם לא אהב כבוד, הוא ראה בו דבר בזוי
למיטב הבנתי וזה הומחש לי בצורה הטובה ביותר
בבר המצווה שלי, כשאמי לבשה שמלה חשופה למדי
ובכל זאת לא ראה בזה פגיעה בכבודו ואף
החמיא לה על טוב טעמה והיה גאה בבתו היפה הנוצצת
היחידה בין שלל בניו המגושמים
אני מרגיש את המרחק השנות-אורי ביני ובין סבי
בנטיות השונות שלנו לגבי כתבי קודש
ואין דבר שאוכל לעשות לגבי זה

אמא שלי
סלחי לי
בנפשך חיבלתי די והותר
אמי האחת
מחלי לי
אין בי עוד כוח נמר
ויום הכיפור הזה אני אוכל את נפשי
בכפיות עצובות
שלא משמינות אותי
ונוטלות ממני את המיטב
המרושע ביותר שאני יכול להרשות לעצמי לתת

בליינד ג'ון דיוויס
שר בקול קרוע ומודה בכל רגע:
"
thank you, thank you"
ואני תוהה על מה לעזאזל יש לו להודות
ושאולי פורטיס לקח את ה"תודה" שלו מג'ון העיוור הזה
אבל משהו בתוכי אומר לי שלכל דור יש את
הבלוזיסט המודה שלו

ובבקרים האחרונים אבידניוס מרשה לעצמו
יקיצות טבעיות
חלומות שמתמתחים לאט על פני הכר
והוא זוכר את החלומות בדיוק רב
אם כי בלי שמחה ממשית
שכן רוב החלומות כוללים צרור מפתחות מקרקש
וטריקות דלתות ברזל מרתפיות
והחלומות מביאים אותו
לכתיבת פקודות צוואה
מכתבי פרידה עם הוראות שימוש
והוא מתלבט למי ישאיר מה במותו
(בחייו לא הותיר הרבה לאחרים)

גבירותיי הנכבדות
את הוילונות אני מרשה לכן להסיט
ולהאפיל את החדר המרווח כמה שתרצו
את שמלותיכן אני מציע שתתלינה על הווים המיועדים לכך
את האיפור אני מציע שתמרחו היטב עתה
כדי שלא יימרח מאוחר יותר, בשטף הבכי
גבירותיי הנכבדות
התעטפנה בשמיכות המונחות בפינת החדר
כדי שנוכל להקפיא את החדר
בנשיפה אחת מרוקנת
אם יורשה לי להתערב, אני מציע שתאספו את שערכן
צמוד לקרקפת ככל האפשר
ומעל הכל
נשמו היטב, בחדות איטית
גבירותיי
הנה אנחנו מתחילים לבזוז אתכן
אחת אחרי השנייה ולפניה שוב
את כל מה ששלכן נלאים במהירות במכנסיים מופשלים
ומגפיים רוקעים
ואת מה שייוותר מכן אחרי הכל, נשאיר לחיות הטרף
הממתינות מחוץ לבקתה
גבירותיי הנכבדות
אני מקווה שתבינו

אין הפרדת כוחות ביני ובינך בימים אלה
וכל משקיפי האו"ם נסוגים משדה המוות שלנו
לבקתות הקיץ שלהם בקפריסין
ואני מלא קווים אדומים בפניי, וידיי שורטות אותך
בלי לראות דבר חוץ מצבע רך ורצוי
השיגעון כבר מרחרח אותי כמו דב נמלים
ואני נטפל לדברים הקטנים ביותר, החלשים ביותר בבירור
ומנסה לשבור את כל הסכמי הסחר בינינו במקל מטאטא גמיש
יום אחד אספר לך
על הדברים הלופתים אותי
הכורכים זרועות משתקות סביב צווארי, פי ועיניי
ברגליים ובידיים הם מניחים לי
הם מנסים להונות אותי כדי שאאבק ואאמין
והרי הדבר לו אני זקוק יותר מכל
הוא הוויתור הגדול לפחדיי השונים
כדי שאוכל להשתחרר מהמעקב הזה
ולהיוולד אלף פעמים חדשות
כמו המושיע

יש רוע הכרחי
(זה מכה בי רע ויבש)
אבל כנראה שיש מידה של רוע
שחייבת להיכלל בשורות התחתונות
כמות מסוימת מאתנו חייבת להיות מוקרבת
עבור רווחת השאר
וסבל אנושי כתופעה מחייבת מתחיל להיראות לי
הגיוני מדי בימים האחרונים
וכל זאת בהשפעתו של הולנדי מעופף שמשוחח אתי דרך ציורים
חתוכים
וכדי פרחים   מלאי מיליונים

אפשר להתריס ואפשר להמיס
אפשר לקנטר ואפשר להכעיס
ואפשר גם לבהות בחלל הנגיס
ולרצות אחרת
אפשר לאונן ואפשר לנגן
אפשר למנן ואפשר לגנן
ואפשר גם סתם ברחוב להתבונן
ולשתוק אחרת
(משהו יקרה)
אי אפשר
פשוט אי אפשר