כולם ישבו, צוחקים, על הדשא במעגל לא סימטרי.
הבדיחה לא הייתה כל כך מצחיקה אבל מצב הרוח של כולם היה מרומם
ואדי האלכוהול כבר החלו להשפיע.
היא ישבה בין שני בנים. אחד גבוה, ממושקף, נראה סמכותי. אחד
עם שיער ארוך וג'ינס קרוע.
שניהם צחקו בקולות גבוהים שגרמו לאוזניים שלה להחריש.
היא הסתכלה על כל החבורה במבט אבוד.
"אני תכף חוזרת", היא זרקה לאוויר. איש לא התייחס אליה וכולם
המשיכו לדבר ולצחוק.
היא נעמדה והקיפה את המעגל עד שהגיעה לאחת עם שיער חלק מבריק
ועיניים קטנות בהירות.
אחרי כמה טפיחות על השכם, היא הסתובבה אליה.
"את שמחה?" היא שאלה את הבחורה עם השיער המבריק.
"כן, בטח", זרקה הבחורה בדרך אגב.
"והשאר, הם שמחים, נכון? אתם שמחים?"
הבחורה צחקה. "בחיי שאת מוזרה, עדי. איזו סיבה יש לא להיות
שמחים?"
כשלא קיבלה תשובה, הסתובבה בחזרה למעגל והצטרפה לגל הצחוק,
בלי לדעת על מה הוא.
עדי התרוממה והתרחקה מהמעגל.
ממרחק מה משאר האנשים, היא הוציאה פיסת נייר ועט בעודה ממלמלת
"בטוח שמחים, ככה זה נראה, אני בטוחה."
על הנייר היא כתבה "שמחה" וקיפלה אותו לארבע.
היא לקחה עוד כמה צעדים אחורה והפנתה את הגב למעגל, כשהיא
ממשיכה להדק את קיפולי הנייר.
היא הפשילה את השרוול והעבירה אצבע מחוספסת לאורך הזרוע, עד
הפס האדום הדק.
בשתי אצבעות היא הרימה בעדינות את העור שמעל ותחבה את הפתק
פנימה.
כבר לאחר רגע היא הרגישה את המילה מחלחלת לתוכה, ובמבט מסופק
היא הידקה את העור בחזרה למקומו.
בצעדים מהירים היא חזרה למעגל והתיישבה בין הגבוה הממושקף
לבין הזה עם הג'ינס, שדיברו וצחקו עם שאר האנשים.
היא הצטרפה לגל הצחוק בלי לדעת על מה הוא.