אני אחרון במצעד האופטימיות,
אני זוכר רק את האכזבות והתחושות הרעות,
שמקיפות אותי בטרם עת.

אני אחרון במצעד השלווה,
הלחץ רק גובר,והוריי מלחיצים יותר,
המנוחה אינה עוד בלקסיקון שלי.

אני אחרון במצעד השמחה,
העצב כובל וממכר,כמעט כמו עישון,
אני חושב.

חזרתי להיות ראשון,אבל לא,
לא במצעד שאתם חושבים.
ראשון במצעד הפסימיות,
אין אף אחד עליי,שיכול לגבור על מחשבותיי.
מחשבותיי הרעות והמתישות,הכל כבר נראה כל כך שחור.

אני ראשון במצעד,האכזבה,
כולם פה מאושרים,ואני לא מבין ממה.
הרי האהבה  זאת לא סתם אשליה?!

אני ראשון במצעד העצבות,
אין אף אחד שדואג לי,
אפילו לא חלק מהבריות.

אני אחרון במצעד האהבה,
איני יודע לאהוב,ובטח שלא להיות קרוב.
חיזורים,אף פעם איני ניסיתי,כנראה,
שאני לא רומנטי ובנוי לדברים כאלה.

אתם קוראים את הקטע הזה,
אני לא רוצה לחשוב,על מה אתם תוהים עכשיו.
רק אמרתי לכם,איך אני מדרג את עצמי,
ואת חיי.
בציונים ובהערכות,
ולא,אני לא מצפה ממכם שתעשו לי,
טובות.

אני חי בתקווה,שיום אחד הגלגל יתהפך,
ואני אהפוך להיות ראשון במצעד האופטימיות,
ואחרון בתהלוכת הפסימיות.