כבר חודש אתה מסתכל איך היא נרדמת בבכי.
מסתגרת בחדר, לא אוכלת,לא שותה, רק שוכבת שם על המיטה, בוהה
בקיר ובוכה.
על השידה מונחים הכדורים שהיא צריכה כדי להירגע... אמא שלה
נכנסת בזהירות לחדר האפל, מניחה כוס מים ומסתלקת בכאב ובדממה.
היא לא יכולה לעזור לה. גם אתה לא.
החברים מכבדים את החלטתה להיות לבד ולא מטרידים יותר מדי, פה
ושם חברה קופצת מביאה לה קופסת סיגריות, מלטפת את שיערה הלא
חפוף ומנסה לשכנע אותה לצאת. אבל לשווא. היא לא רוצה כלום. רק
ככה. לשכב במיטה עד שהכדורים יפילו אותה לשתיים-שלוש שעות
שינה...
אתה מסתכל עליה, על האישה היפה שלך, שתמיד הייתה יוצאת, מבלה,
מאפרת את זוג העיניים הכי יפות וסקסיות שראית בחיים שלך.
עכשיו היא מונחת שם כחסרת חיים, כבר כמה ימים באותם בגדים,
אתה רואה איך היא רזתה מהכאב, איך נמצצו ממנה כל החיים שגרמו
לך לאהוב אותה מלכתחילה.
הסוסה הפראית שלך שוכבת חולה, לא מסוגלת לזוז וכואב לך נורא
ואין דבר שאתה יכול לעשות.
כבר חודש אתה לוחש לה שתאכל משהו, שתתחזק, שאתה אוהב אותה.
אבל היא - כלום.
מצטנפת בדממה שלה, בתוך עצמה הולכת יותר ויותר לאיבוד.
אתה מזכיר לה כמה היא חזקה, מתיישב מולה ומסביר לה שהיא תהיה
בסדר, היא גדולה מהחיים.
היא תמיד אמרה כמה אתה חזק ואתה בחצי חיוך מודה שמבין שניכם
היא הייתה החזקה.
היא האישה שלך, היא לנצח תהיה האישה שלך, אתה לא תאהב ותרצה
כבר אף אחת אחרת. רק אותה.
מחכה שנייה לראות מבט, תגובה אבל כלום. שקט. והאוויר בחדר
מחניק.
לשנייה היא מתרוממת ואתה מחייך אבל היא קמה רק כדי להדליק את
הסיגריה המי יודע כמה שלה היום, אתה כבר לא סופר.
היא מעשנת בדממה והדמעות ממשיכות לזלוג על הפנים המלאכיות
שלה, זולגות בלי סוף משתי עיניים אדומות חלולות. אין לה כוח
אפילו לנגב את האף הנוטף, היא ממשיכה לשבת שם ככה.
משהו בה השתנה. משהו נעלם ואולי אם תזכיר לה את הקטע המצחיק
שהיה לכם בקיץ, אולי הניצוץ ישוב. אז אתה מזכיר לה את הבדיחה
הפרטית שלכם שתמיד גרמה לשניכם להתפוצץ מצחוק ולאחרים, להגיד
שאתם קרציות ותשתפו כבר ת'חברה... אח"כ אתה מספר לה בפעם האלף
את הסיפור הזה שלך שהיא תמיד אמרה שהוא דפוק, אבל צחקה ממנו
ושמחה לשמוע אותו כל פעם מחדש... גם זה לא עובד. אז בקול הכי
רך שיצא מפיך אי פעם אתה לוחש באוזנה שאתה כאן בשביל לשמור
עליה, אתה תמיד איתה, אתה לא הולך לשום מקום, אתה פה עד שהיא
תעבור את זה. שלא תשכח לרגע שאתה כאן, כל הזמן. בכל רגע - אתה
פה ויותר אתה לא הולך לשום מקום. אתה מבטיח.
יותר אתה לא עוזב אותה. אתה כאן, לצידה וככה זה יהיה תמיד.
מלמול לא ברור שלה ואתה רואה שסוף סוף היא נרדמה. הכדורים
השפיעו, הנשימות הופכות כבדות והדמעות לא זולגות יותר, עד
הסבב הבא... היא ישנה עמוק.
הדיסק שהכנת לה לפני כמה חודשים, מתנגן בלופ   כבר יומיים, אמא
שלה לא תגיד לה כלום. מה כבר נשאר לה להגיד וממילא מה שתאמר -
בתה האהובה, עכשיו לא רואה, לא שומעת.
הדיסק מתנגן ללא הפסקה אבל לך זה לא מפריע, אתה רק מרגיש הקלה
שהיא נרדמה וממשיך להתבונן בפנים נפוחות של ילדה אחת שאתה
נורא נורא אוהב.
היא ישנה ואתה נשכב במיטה לידה. מלטף את השיער השמנוני, מייבש
את הדמעות בנשיקות
מתבונן בה ונזכר בכ"כ הרבה דברים, אתה מחייך וממשיך ללטף אותה
לאט. וככה עד הבוקר.
                                       
   

 
בבוקר היא עולה לקבר שלך, היא תגרור עצמה למקלחת, תלבש בגדים
נקיים ותעלה אליך.
יחד איתה כולם יהיו שם, המשפחה והחברים, האנשים שאתה כ"כ
אוהב. הם יניחו פרחים ויבכו, הם מתגעגים אליך, אוהבים אותך.
רוצים אותך חזרה. שתחזור ותעלים להם את החור הענק שנפער ביום
שנהרגת. כולם יעמדו שם מול המצבה, אמא ואבא שלך, אחותך,
הקרובים, החברים והחברות.
אולי אפילו יבואו כמה אנשים שבכלל לא הכרת אבל גם להם מאד
כואב שאתה לא כאן.
כמה חברות יחזיקו אותה שלא תתמוטט, אבא מחזיק חזק באמא, אתה
מחזיק בכולם.
ואז תנשוב רוח, עדינה כזו, רעננה. דווקא בחמסינים של ספטמבר.
הרוח תחלוף מעל כולם, תלטף פניהם והם ידעו, היא תדע, שזה אתה
שמחבק אותם חזק חזק.
שאוהב אותם ושומר על כולם, שומר עליה.
תמיד עמדת במילה שלך, תמיד קיימת הבטחות. אתה מבטיח שאתה לא
הולך יותר לשום מקום.
אתה תגן עליהם כמו שתמיד הגנת. אתה כאן לצידם. ולצידה. מחזיק
חזק.
גם את ההבטחה הזו,כרגיל, אתה תקיים.
לעולם.




לזכר אנדריי "Kashmar" ברודנר ז"ל   (1987-2006)
מוקדש למשפחתו ויקיריו.