את הורגת אותם בידיים הריקות שלך, משאירה פיסות אצבעות על
הצוואר הרך. והאושר נושר ממך בקשקשים כסופים של כלום כשהריסים
נוצצים כמו מיין, כמו משקט. והעיניים נודדות על פני המחשבה.
צלולה ומפוכחת את פועמת מטה והמלח מציף מבעד לעפעפיים, בועות
האוויר עולות וצפות ממך הלאה, הגלים חוצים אותנו לרוחב והראש
שלך ניטח בקיר. ושוב. והצבע מותיר רסיסים בשיער הצהוב שלך,
צהוב כמו צבעי עפרון ישנים כמו במבה כמו אוטובוס אמריקאי צהוב
כמו אנטיביוטיקה לילדים,  ויש בו רסיסים של כחול מהקיר וריח של
משהו נשפך,  ואת נמשכת אל הקיר והראש שלך תכף וישבר והצוואר
הדק לא יוכל להחזיק אותו כשהחוליות יקרסו אחת אל תוך השנייה ו
את אוחזת בקצה המרצפת ומנסה שלא ליפול אל בין החריצים הכהים,
והוא מחזיק לך את היד ואז את הצוואר והמותן והאצבע שלו מחזיקה
לך את הצלעות, חזק עד שיכאב, בדיוק בין החמישית והשישית- אפילו
לא תוכלי לצרוח- והאור לא כבה. את קוראת את המספרים הקטנים על
התיבות שאולי הן כספות ואולי של הדואר- עשרים ושבע, עשרים
ושמונה, עשרים ותשע- והריח של הסיגריות שיש לו בכל הבגדים
מציף את העור והשיער, ולמה כלכך מואר כאן- שלושים ושש, שלושים
ושבע- והחולצה נקרעת בצד, לא היית צריכה לזוז, הוא צוחק וצוחק
ונאנח, כמעט נחנק, כמעט צורח. אולי כולנו גוססים. ארבעים
ושתיים, ארבעים ושלוש, תיבה מספר ארבעים וארבע עם מדבקה של שם
נקי שאי אפשר לקרוא מכאן. והעיניים לא נעצמות. לא נעצמות.
והרגליים כואבות מלברוח, אולי שיתפסו אותנו כבר וזהו, מה יכול
להיות יותר נורא מזה, והוא נושף וקם ויורק על הרצפה ומסתכל רגע
ומחייך, ואז הולך.

החדר רועד והרצפה זזה והלחיים נרטבות מגשם של אוגוסט, כשעוד
קשה לך לעכל שאת בוכה.