אני יורד אל החוף להתרחק מקשיי היומיום,
מחכה שהשמש תרד לה לאיטה, שההמון יתפזר, שההמולה תשכח.
קומץ אנשים פזורים עדיין מסביב, עסוקים בעיקר בעצמם.
אני תופס לי את מקומי אל מול הים הכחול, מתיישב על החול המפוזר
לו במרחבים.
רוח קלילה מלטפת את פני, האוויר נשאף אל תוך הריאות.
את רגליי עוטף חומו של החול, אני נשכב לי בלאט, עוצם את עיני
ומחשבותיי מפליגות למרחקים, כמו האוניות שממול העושות דרכן
מערבה.

הרוגע והשלווה מתנחלים אט אט בלבי ותופסים את מקום הדאגות,
הלחצים והכעס האגורים להם בנימי נשמתי.
אני מרגיש כיצד האוויר נכנס ומתפשט לו בכל חלקי גופי, כמו חבלן
המנטרל את המטענים הנפיצים.
כך אני יושב לי ובוהה בצבעי השקיעה הצהוב, הכתום, האדום,
הכחול, ללא מטרה וללא תכלית ואולי זו המהות שלשמה נוצרנו.

לשבת ולבהות, לנשום את האוויר הצח, לצפות בשקיעת החמה על פני
המים, ליהנות משלל צבעי הקשת המרוחים להם בסוף האופק.

תמצית החיים נמצאת כאן בחוף זה, ניתנת בחינם לכל דורש וחוזרת
על עצמה בכל יום מחדש.