אני שוכב במיטה, האור חודר מן החלון ומעטר את החדר בפסים
ארוכים.
השעה קרובה לחמש לפנות בוקר. אני קם, ובדרך למקלחת אני מפעיל
את הקומקום.
מרחוק מתקרבות שלוש דמויות, הן בדרך אליי, הולכות באיטיות על
השביל המתפתל. לבושן שחור כולו, ומעל צעיף לבן. הן מתקדמות.
אני מכין כוס קפה, שומע את צעדיהן במעלה המדרגות.
דפיקה בדלת, אני פותח באיטיות.
הן מתבוננות ברצפה ואחר-כך בקיר שמאחוריי.
אני מביט בהן אל תוך העיניים השחורות, מעביר מבטי לרצפה
המלוכלכת וזז לאחור.
הן עומדות על מפתן הדלת, נושמות ונושפות.
אני מזמין אותן להיכנס ומצביע על הסלון.
הן יושבות שם, השלוש, עיניהן בוהות בשולחן החום.
דממה בחדר מעל לשעה. השעון מתקתק.
אני קם להכין עוד קפה, נאחז בכוס ושותה לאט.
השמאלית מביניהן שואלת אם היא יכולה להשתמש בשירותים. אני
מהנהן להסכמה. בדרכה היא לוחשת "הגיע הזמן. ספרו לו".
על מה? אני שואל ולוגם קפה. על מה?
"תראה..." הראשונה מתחילה לומר, אני שומע את המים בשירותים
יורדים.
"תראה, זה הזמן, אתה מבין?"
מה לגביו? אני שואל ומביט החוצה, נודד לעבר הדשא הצהוב.
"אתה כמעט בסופו, אתה מבין."
היא מחייכת. אני שותק. מניח את כוס הקפה על השולחן ועוצם את
עיניי.
רצף תמונות אפורות מתחיל לרוץ בראשי, הבזק לבן וחם עוצר הכול.
הרצף נגמר.
דלת השירותים נסגרת והשלישית מופיעה.
השנייה מביטה בראשונה, הן מהנהנות ביניהן ללא הבעה.
השלישית מניחה את ידי על כתפי. היד כבדה.
בלחישה היא אומרת "אתה מבין, חשבנו לבוא לבקר."
"אתה בסוף, כמעט." היא מוסיפהף ושותקת.
אני יושב שם על הספה הכחולה, שותק. הן קמות וצועדות לכיוון
הדלת.
מבטן פוגש את עיניי, אני מפנה מבטי לרצפה.
אני מחייך אליהן בעודן יוצאות מהדלת ומתרחקות.
יותר מאוחר אני בוכה במיטה.