הדרך מבית הספר הביתה לקחה לי בערך עשר דקות. הייתי יורד ברחוב
משה דיין, פונה ימינה ברחוב חטיבה שבע, הולך ישר ישר עד רחוב
וייצמן ולא רחוק מהפינה היה הבית שלי. הרחוב שלי היה מלא
בילדים אחרים שלמדו בבית הספר. בבית שממול לשלי באלכסון היה גר
רן הממושקף, בבית לידי תמיר הנמוך שהיתה לו איזושהי בעיית
התפתחות ושיער ארוך, ובבית הצמוד מאחורה, גב אל גב עם שלי, גר
יריב שנולד יום אחריי וקצת גימגם.
בהתחלה היינו חברים. היינו הולכים הביתה תמיד באותן שעות,
מדברים על הפועל תל אביב ועל הילדים הערסים המניאקים בבית ספר
שלא ריחמו במיוחד על אף אחד מאיתנו, ובעיקר שיקו הבריון, שהיה
גר ברחוב שלנו גם כן והיה מעיף סתירות לכל מי שהתקרב אליו
בהפסקות ולא היה בחבורה שלו, מאלץ ילדים מזדמנים להגיד "ינתי
פרזי" מהר, להכפיל כל הברה בביטוי "ציפי בולקה" ושואל את השאלה
הנצחית "אבא ש'ך ערומכו?". היינו תמיד הולכים ביחד, עוקבים
מרחוק אחרי שיקו, מסתתרים מאחורי עמודים ובחצרות כדי שלא יראה
אותנו. כל פעם מישהו אחר היה יוצא בזהירות החוצה, בודק אם השטח
פנוי ומסמן לאחרים "בואו בואו", ואנחנו היינו רצים החוצה
ומזדרזים להגיע לחצר הבאה, או להשתופף מאחורי מכונית.
אבל אז משהו קרה. אני לא זוכר למה ואיך, אבל מתישהו הפכתי לילד
מבחנה. ברור שלא על אמת, אבל ככה היו רן, תמיר ויריב קוראים
לי. הייתי הולך לבד, כשהם הלכו תמיד כמה מטרים מאחורי וקוראים
"ילד מבחנה, ילד מבחנה". הם היו אומרים את זה ביחד, ורק יריב
היה עוד אומר "נננה" אחרי שהשאר סיימו. הייתי נעמד ומסתובב והם
היו בורחים, וחוזרים ומתקבצים כשהייתי ממשיך ללכת.
בגלל שהייתי חכמולוג וידעתי הרבה דברים, פעם אחת, בבית ספר,
כשהם באו להזכיר לי כי מזכוכית נבראתי, אמרתי להם שזה לא יכול
להיות כי תינוק המבחנה הראשון הוא רק בן ארבע, ואני כבר בן
תשע. "בטח", היה אומר רן, "ילדי מבחנה גדלים מהר יותר, ילד
מבחנה! ילד מבחנה!". מאותו רגע התווסף גם הכינוי "ערניש הקשיש"
לצירוף ביטויים שקיפל את כל מעגל חיי, מלידה ועד זקנה.
הייתי מגיע הביתה ובוכה לאמא שלי. יום אחד התכנסו הוריי, קראו
לי ואמרו שהם רוצים לדבר על זה שאני כל הזמן בוכה ושמציקים לי.
"אבל מה אני יכול לעשות?" שאלתי אותם, והם החליטו על אסיפת
סיעור מוחות. "בוא תנסה להחזיר להם" אמרה אמא, "נחשוב ביחד מה
אתה יכול להגיד להם". חשבנו ביחד איך אפשר לצחוק על רן
המשקפופר, "אבו ארבע" ו"כמה זה רן?" תוך הנפת אצבעות שלושה
סנטימטרים מפרצופו, תמיר הגמד, שמזל שגידל את השיער הלא מסורק
שלו כי אז הוא היה נמוך יותר ממעיין אחותו הקטנה,
וייייריריריריבבבבב המגמגמגמגגמם שהייתי יכול לשאול אותו
"ממממממה אמממממרתתת?". התגלגלתי מצחוק בכל פעם שאמא שלי או
אבא שלי המציאו עוד דרך לצחוק על החברים הטובים שלי, ואז אבא
שלי אמר שאם כל זה לא עובד, אז סתירה קטנה פה ושם זה לא דבר
נורא כל כך.
ואז עלה לי רעיון.
למחרת בהפסקה ניגשתי אל שיקו הבריון שהיה מוקף בפמליה שלו.
אחרי שהודיתי בזה שאבא שלי ערום כולו, אמרתי "ציצי פיפי בולבול
קקה" ושיתפתי אותם בחוויותיי הלא קונבנציונליות עם פרות הסכים
שיקו לשמוע מה יש לי להגיד.
סיפרתי לו על הדברים המגעילים שרן, תמיר ויריב היו אומרים
עליו, ועל איך שהיינו עוקבים אחריו ומתחמקים ממנו בדרך הביתה.
לא הייתי צריך לעשות יותר מזה. שיקו התעצבן והיה מאושר בו
זמנית. סופסוף הוא מקבל רשיון, ועוד מאחד הילדים הטובים של
הכיתה, ללכת ולהרביץ. גם מכות, ועוד עם סיבה טובה.
באותו יום, בסוף הלימודים, פגשתי את שיקו בכניסה לבית ספר
והלכנו הצידה לראות מתי שלושת המוסקטרים יוצאים. הסתתרנו
מאחורי הקיר איפה שהיתה חצר של חול בלי כלום, וראינו אותם
יוצאים והולכים הביתה. "איזה חנונים" סינן שיקו ואני הרגשתי
נפלא שאני בצד שלו. "יאללה בוא" הוא אמר ויצאנו בעקבותיהם,
מסתתרים מדי פעם מאחורי עמוד או חצר כדי לראות איפה הם ושלא
יגלו אותנו. "אני מכיר קיצור" הוא אמר, וחתכנו אל תוך איזה חצר
של בית, קפצנו מעל גדר והגענו לרחוב שלי בצ'יק צ'ק. הלנו
לכיוון שהם היו אמורים להגיע ממנו. "אתה תחכה פה" הורה לי שיקו
ונתן לי טפיחה קטנה על השכם, "אני אסדר את הכל". שיקו קפץ מולם
מעל הגדר של הבית שלו. הם היו המומים, ואז שיקו התחיל לתת להם
סתירות ולהגיד להם שמי שמציק לחברים שלו יש לו עסק איתו. רן
עוד ניסה להגיב ואמר לו משהו מתוחכם כמו "תעזוב אותנו מפגר",
מה שכמובן לא ממש גרם לשיקו לחשוב שוב על מעשיו אלא דוקא ההיפך
- והוא הכניס לרן כמה בעיטות עד שרן צרח מכאבים. יריב ותמיר
שראו את זה ברחו מיד, ושיקו צעק להם "תברחו, תברחו יא פחדנים",
ואז אני יצאתי ואמרתי לשיקו שנראה לי שזה מספיק. שיקו עוד תפס
לרן בשיערות ואמר לו שיש לו מזל שאני מרחם עליו, כי אחרת היה
מגיע לבית חולים.
מה היה קורה אם באמת הייתי עושה את זה? במשך איזה שבועיים
הסתובבתי עם התכנית הזאת בראש. הייתי מסתכל איפה שיקו נמצא
בהפסקות, אבל פחדתי לגשת אליו. בינתיים ההצקות שלהם התחילו
לפחות ולדהות ואני נהייתי אדיש יותר ויותר לקריאות שלהם. יום
אחד, בדרך הביתה, בא אליי תמיר ואמר לי - "תגיד לי, מה אתה
עושה? אתה לא רואה ששיקו הולך שם, הוא יראה אותך, בוא כבר,
מאחורי המכונית הזאת"...