"כמעט סתיו!" צעקתי אל עומרי בחדווה, בעוד שנינו מדשדשים
ומועכים בהנאה את העלים היבשים שנשרו על הקרקע מעץ האזדרכת
הענקי. עומרי הביט בי וגיחך קלות "פעם כתבתי סיפור כזה" הוא
קרא לעברי ואני אישרתי את דבריו בלבי. זו הייתה עוד תקופה בה
חיפשתי אהבה. חיפשתי אותה בכל פינה ודרך, כי החורף מתקרב,
ואיני רוצה להישאר בודדה. עומרי סיפר לי על אותה אחת שהכיר
בקיבוץ של סבא וסבתא ואני קנאתי נורא, אבל לא אמרתי דבר.
המשכנו ללכת, בדרך המוכרת מבית הספר, דרך השדה הפרחוני, שפרחיו
נכון לעכשיו, מתחילים להתפורר קמעה. דילגנו בדרכנו והוא סיפר
לי עליה, ועל שלוותה ועל זה, שהם צריכים לדבר אנגלית, כי אחרת
הכל יצא מבולבל. החלטתי לשכב באמצע השדה, ולהריח את שארית הריח
המתוק שנבע מהפרחים שעד כה לבלבו בצורה מדהימה. ובעודנו
מהרהרים ומביטים בשמיים שהופכים מכחול לאפור, קטפתי את פרח
הציפורנית המקושקש ונתתי לו "רק אחד?" הוא התפלא פליאה לא
מובנת ולכן קטפתי לו פרח נוסף, וראיתי כי אז הוא שתק ורק הביט
בהם. יכולתי לשמוע בברור את גלגלי המחשבה שלו חורקים בתוך ראשו
ואז הוא הביט בי "גם היא הביאה לי שניים" מלמל לעברי ואני
כעסתי וכעסתי נורא. כבר אי אפשר להיות מקורית, חשבתי לעצמי,
והרגשתי צמרמורת של תסכול שבלבלה את כל כולי ונאנחתי, הכי בשקט
שיכולתי. "למה רצית להתנשק איתי?" שאלתי אותו לאחר מכן, והוא
חייך אליי ולחש כמפחד להתוודות "רציתי להתאמן, אני יודע שאת
הכי טובה" הוא ליטף את ראשי שבער מחמה. להתאמן! זה כל מה שדרש
הבחור! "וואו" הוא אמר פתאום. "אני יודע שממש עזרת לי. חיזקת
את כל הביטחון העצמי שלי" הוא חייך אליי ואני רתחתי. כל מה
שאני עושה, לעזאזל, זה למלאות את שק הביטחון שלהם, כמעט עד אפס
מקום ואז הם משליכים אותי הצידה, כפרח שנבל ואיבד מקסמו. "אתה
לא חייב לשמור את הפרחים שנתתי לך" זרקתי לעברו והוא חייך ואמר
"לא, זה בסדר. זה מזכיר לי אותה" קמתי בקושי, מנסה לפלס את
דרכי הרחק משם והוא היה מאד מופתע וצעק לעברי "לאן זה?" לא
הבטתי אחורנית והאצתי את קצב הליכתי. שמעתי אותו רץ לכיווני,
וכשדבק בקצב הלכתי ניסה להביט בי "מה קרה?" שאל ואני לא עניתי
וחיפשתי את פרחי הציפורנית שנתתי לו, אבל הוא לא אחז בהם "איפה
הפרחים?" מלמלתי והוא התבלבל וענה "הם כנראה נשמטו מידי
כשהתחלתי לרוץ" יותר נכון תירץ. נעמדתי מולו "אז אני מדפסת
שאתה רשאי לגשת אליה בכל זמן שתהיה חפץ, ובלי בעיות תוכל
להתאמן, ולמחוק גם את שגיאות הכתיב, הא?" אמרתי ואחר הישרתי את
מבטי אליו והוא מבולבל, ניסה לפרש את דברי "אני לא מבין" אמר
לבסוף. "אני לא הולכת עד אשר תבין" אמרתי נחרצות והוא נשם עמוק
וחשב. כבר התחיל להחשיך ושנינו ישבנו בשקט רועם זה על יד זה.
שמעתי שהגלגלים חורקים, אבל אז ראיתי את האיש הקטן עם כובע
המצחייה מתהלך על כתפו לאיטו והוא נפנף אליי לשלום ואז נכנס
בזהירות לאוזנו של עומרי, ודקות מספר אחרי כן, יצא משם עם חיוך
קטן על שפתיו, ואז כבר לא שמעתי את הגלגלים חורקים, כי כנראה
שהוא באמת עשה את עבודתו כראוי. "נו?" אמרתי לבסוף "אתה
מתקדם?" ועומרי הביט בי והנהן לאט בראשו, כאחד שלא ממש הגיע
לקו הסיום. נשכבתי על גבי והבטתי לשמיים. כמה כוכבים כבר עמדו
שם, קורצים לעברי ומשחקים "פינוקיו" הם נראו ממש שלווים, על אף
שכאן מתחת, אנו רואים את זה כדבר מבלבל בהחלט. כשהעננים
התקרבו, הם הפריעו למהלך המשחק שלהם, ושמעתי אותם מתווכחים.
אולי הפתרונות והשלווה לא באמת בשמיים. "אוקי" אמר עומרי ונשם
עמוקות "עוד מעט יתחיל הסתיו, שזה סלילת דרך לעבר החורף.
בחורף, כל אחד זקוק לפיסה היבשה הבטוחה, שזה מה שאנחנו בעצם
מחפשים, כן?" שאל "נניח" עניתי כמצפה להמשך "ואת מפחדת שלא
תמצאי את פיסת היובש שלך, נכון?" הביט בי כמצפה לתשובה,
והרהרתי בדבריו ולבסוף עניתי "נכון" עומרי חייך בסיפוק מה "אבל
מה שאת לא יודעת הוא, שיש לך את הפיסה הזו" קימטתי את פני,
ועכשיו אכן הייתי מבולבלת "ההיא מהקיבוץ, זה לא הדבר האמיתי.
מבחינתי היא שייכת לעולם הדמיון. איך זה ייתכן, שאוכל להתמסר
לזו שלא יודעת מילה בעברית? איך אוכל להרגיש שייך לזו שהיא כמו
חלום ישן עבורי? איך אוכל להיות אמיתי לזו שלא יודעת עליי כל
פיסת דבר אחד?" הוא שתק לרגע והביט לעברי ואני השתעלתי כמנסה
להרוויח זמן יקר "מה?" ירקתי לבסוף "הרי את, לימדת אותי דברים
רבים כל כך, ועזרת לי ברגעים הכי יבשים שלי ואת גם נמצאת כאן
לידי כמציאות מתוקה" הרגשתי את גלגלי השיניים שלי חורקים,
וידעתי שעומרי גם שומע אותם, והתרגזתי על האיש הקטן עם כובע
המצחייה, שלא בא לשפר את מצבם גם כן. פתאום שמענו בום גדול
מלמעלה והרמנו את ראשנו. שמענו צווחות קטנות וזעקות של כאב
ופתאום התחלנו להרגיש טפטוף קל עלינו. עומרי רכן לעברי ונתן לי
נשיקה אמיתית ובהירה על שפתי ולחש לעברי "כבר סתיו".