ככל שהולך ומתקרב הזמן, הוא מתרגש כילד בביקור ראשון בלונה
פארק. הוא מוצא עצמו קשוב יותר לבקשות שלה, מוריד את הזבל,
מכסה את הילדים, מספר להם סיפור מאולתר.
כמנהגו, לא מסוגל לקרוא את הסיפור כפי שהוא כתוב בספר,
מתחילתו ועד סופו. מדלג על ההתחלה, הופך את האמצע לפרודיה
בסגנון "זהו זה", ויוצר סוף משלו, לקול צחוקם המתגלגל של
הילדים.
כבכל יום, גם הערב הוא מחזר אחריה. תמיד שאל את עצמו איך
הציפייה והריגוש, חוזרים ראה זה פלא, כל ערב מחדש. כאילו הם
אינם חיים כבר כמעט שני עשורים ביחד. כאילו הם לא עברו תלאות,
קשיים ומשברים. והנה, באותם רגעים הוא רק נער מאוהב שפוגש את
אהובתו בפעם הראשונה. קבעו לעצמם דייט בחדר השינה.
הוא מתרגש. כן! זה פשוט כך! מתכונן, מתייפה, מביט במראה, בוחן
את דמותו בזוויות שונות. מתכנן בדמיונו (כאסטרטג ראשי ב"חדר
המצב"), איך יתחיל מעשה האהבה. עוצם עיניו וחושב על העונג
המלטף של ההמשך, ומתמוגג מהתרגשות מהמחשבה על עוצמתו של
הסיום.
ואילו היא, כאילו כדי להגביר את המתח. את הציפה. את הריגוש.
מותחת קצת את הזמן. אולי משחקת hard to get. היא תתעקש לספר
לילדים את הסיפור מתחילתו עד סופו, ואז לבקשתם פעם נוספת (כדי
שיבינו את הפואנטה של הסוף). תוודא שסידרו את הילקוטים, תנקה
את המטבח. תנצל את המשך הערב להדבקת בובת כלב דלמטי שנשברה
(מזכרת מהטיול לקנדה), לסדר מחדש את הכורסאות בסלון ("זה נותן
יותר תחושת space. לא?"), לחפש באינטרנט מידע על תולדות בית
המלוכה הבריטי, שיטות להסרת כתמים עיקשים, חידושים בתחום
הגנטיקה ואנטי אייג'ינג. תעבור על הספאם מתחילתו ועד סופו
ותצחק מכל הסרטונים המצחיקים (היא אחד האנשים היחידים בעולם
שמעריצים ספאם ואם הייתה תוכנה הפוכה שמגבירה את כמות הספאם
שמקבלים, בוודאי הייתה קונה כזו). תכין ראשי פרקים לדברים
שצריך להגיד ביום ההורים עוד שבועיים, תמציא שיטה גאונית
לתיוק כל הגלויות וכרטיסי הברכה ששלחו זה לזו במהלך השנים,
מכל כך הרבה מקומות, בכל כך הרבה מצבים ותקופות, והכל שמור
ומאורגן אצלה במגירות קטנות בשידת עץ בחדר השינה.
היא תתעמל לצלילי מוסיקה מרגיעה (ובאמצע תקום כדי להזמין
מAmazon- את הדיסק החדש שלהם). היא תתקלח ותשים קרמים ותכתוב
קצת ביומנה, ותשים שוב קרם...
ואז המפגש החשוך (עם אור קטן מהמסדרון) מחזיר אותם, כרוח
פרצים שנכנסת בפראות לדלת או חלון שנפתחים בבת אחת, אל הפעם
הראשונה, "ההיא", שאת התאריך, והמקום, והריחות, והתחושות, הם
מכירים משיחות וסיפורים ארוכים המסופרים פעם אחר פעם כהגדה
המסופרת בליל הסדר, והמפגש מקפיץ אותם גם לעתיד, לנקודת תצפית
על חיים שלמים. תצפית על שני אנשים. שתי נקודות קטנות ביקום
חסר גבולות. שתי נקודות שמכל הנקודות האחרות, ומכל החלל
העצום, בחרו להידבק זה לזו, לסוב זו סביב זה, וזה סביב זו,
ומנקודת התצפית, רואים בבירור חברות, אינטימיות, שובבות,
צמיחה, התמזגות. והם מתמזגים וברגע השיא, מתחברת נקודת ההתחלה
של המפגש הראשון לאותה נקודת תצפית של אנשים שעברו כבר חיים
שלמים, ואי אפשר לדעת (לפחות לכמה שניות) אם הם כאן, או שם,
אם בעתיד או בהווה או בעבר, המיזוג הוא שלם. התודעה הופכת
אחת. הם ינמנמו חבוקים וחלומותיהם יתמזגו זה בזה. היא תחלום
את ההתחלה. הוא יחלום את האמצע (וכמובן יהפוך אותו קצת
לפרודיה בסגנון "זהו זה"), והיא תיצור סוף משלה, סוף משלהם
לחלום. סוף שהוא צחוק מתגלגל, כצחוקם של ילדים.