היא הייתה ילדה.
שידעה הרבה מן הלא כלום.
היא הבינה מהחיים דברים שלא עברו לה.
הדברים נגמרו לה עתה.
נשתתקה.
אינה חושבת עוד.
ריקה.
אין דמעות.
אין עוד על מה לבכות.

עבר הזמן.

חיפשה אותם.
את אותם הדברים...
לא מצאה.
חשבה על זה ואולי זה לא כ"כ חסר לה.

הרי היא הייתה ילדה.
שלא הבינה בעצם הרבה מן הלא כלום.
פתאום ידעה דברים שעברו לה.
שמעלים דמעות.
התחילו מחדש. צעקה...
התחילה לחשוב עליהם. הם מציאות.
מלאה בהם. שוב דמעות.

שוב עבר הזמן.

כבר לא מחפשת.
טוב לה איתם.
עם אותם הדברים.
הם לא אפלים כמו אותן מחשבות ישנות.
הם פשוט טהורים. כמוה...
כבר לא הייתה ילדה.
הייתה אישה שאז...
ידעה הרבה מן הלא כלום.
ריקה.