כן, כך קרה שסוף סוף אחרי 6 שנות זוגיות בסוף החליטו אחותי ובן
זוגה להתחתן. אני לקחתי חופשה של יומיים מהצבא והתארגנתי לקראת
המאורע.
יום חמישי הגדול הגיע, באולם געשים. רק פרט קטן להמשך - זה
אולם אירועים עם בריכה (כן, שמתרחצים בה). בהגעתי לשם עם הרכב,
כל הנסיעה נתקלתי בלבטים קשים: האם לקחת את התיק המכוער ולשים
שם את כל חפציי החיוניים או שמא להכניס אותם לכיסים של המכנס
האלגנט שלי?
הכיסים הכריעו! שמתי את הסלולרי, סגריות ומפתחות ואת התיק
המכוער השארתי מתחת לכסא של הרכב.
בפעם הראשונה בחיי אני לוחץ ידיים לאנשים בכניסה, משהו
שבאיזשהו שלב הופך להיות קצת מטריד וכואב ברגליים ו-בידיים.אני
לא ארחיב יותר מידי על החופה שכמובן היה מדהים ומרגש. אחרי
החופה מגיע שלב האוכל שכולם מחכים לו, התיישבתי בשולחן של
חבריי וראיתי איך חלקם מנסים להבין מה זה היצור הזה שיושב להם
על הצלחת.
סיימנו עם האוכל ואז התחילו הריקודים וכל הצחוקים ומסביבנו היו
הרבה אנשים שיכורים ומוזרים שרקדו כמו אפריקאים באיזה שבט נכחד
וקפצו לבריכה כאילו אין מחר. נורא קיוויתי שהם לא מהצד שלי
במשפחה. הגיע השלב שבו חבריי החליטו שהם עייפים והם חוזרים
למשכנם ומכאן התחילו הצרות.
נשארתי לבדי על רחבת הריקודים, רוקד עם חברים של אחותי ולפתע
אחותי, השיכורה כלוט, תפסה אותי והתחילה לרקוד איתי. באיזשהו
שלב לעיניה העייפות היה קשה לראות שאני יבש לשם שינוי ותוך
שניות ספורות, עוד לא הספקתי להגיד יהודה ונינט, אני קולט את
עצמי מעל כתפיים של איזה בחור לא מזוהה ו-הופ! אני עמוק בתוך
הבריכה.
בזמן נסיון החילוץ שלי מתחתית הבריכה לאוויר בחוץ הספקתי לחשוב
על הרבה דברים: טוב, הבגדים היפים שרק קניתי נרטבו לגמרי - לא
נורא, הם התייבשו, איזו חוויה, ואז נזכרתי שגם בכיס של המכנס
האלגנטי יש חפצים.
הסגריות - לא נורא, כפרות. המפתחות של הרכב - אה, לא יקרה להם
כלום אבל... הסלולרי!!!
כך מנסה אני להאבק בשביל להגיע לאדמת הארץ ואז אני מוציא את
הנייד והוא שבק חיים. טלטלתי אותו, נגבתי אותו, עשיתי לו הנשמה
אבל כלום לא עזר! פתאום קלטתי את עצמי ילד יתום ומנותק בעולם
גדול כשברקע אני שומע באפלוליות: "הלך הנייד!" ודמעות בעיניי!
איך פתאום אתה מבין שמכשיר כל כך קטן ועושה כאבי ראש בעיקר,
הוא למעשה כך כך מועיל ומחובר אליך! איך אני אדבר עם אנשים
עכשיו ביציאת יום שישי הבאה? איך אני אתעורר לצבא בלי השעון
המעורר הרצחני שלו? איך אני אשמע שירים מכוערים ברינגטונים רק
כי הם יצאו טובים בתור רינגטונים? הלכתי להתנחם בזרועות אימי,
שאותה בעיקר הדאיגה העובדה שהבגדים נרטבו (מבחינתי זה אמר הלכו
שעתיים של חיפושים ברנואר עם מוכרת שסביר להניח אחרי שעזבנו
ישר הגישה פיטורים).
כולי רטוב ויחף נכנעתי, החלטתי לחזור הביתה. נכנסתי לרכב
כשרגליי היחפות לוחצות על הדוושה (נורא לא נוח) והתחלתי לנהוג
הביתה, כשבמהלך הנסיעה אני קולט ריצודי אור של הסלולרי מבצד
שמביעים על דקות גסיסתו האחרונות.
הגעתי הביתה וניסיתי לייבש אותו עם פן, אך כאן זה נגמר, בשעה
1:37 נקבע מותו.
יום שישי הגיע, התעוררתי מוקדם עם רגשות ריקנות וחוסר אונים.
כאן הבנתי עם עצמי שדי להכנס לדכאון, הגיע הזמן לפעול במעשים.
נסעתי לחברת הסלולרי שלי כמה שיותר מהר.
כפי שאתם יודעים, ביטוח על סלולרי מהול במים - אין, מה שגם
נציג שירות הלקחות התקשה להאמין לי שהסלולרי פשוט פיתח אופי
והתנהגות משלו, אז הייתי צריך לשלם מעין קנס על מנת לקבל מכשיר
חדש. בדרך חזרה הביתה התחלתי להסיק מסקנות מהמקרה, והראשית
שבינהן היא לא עוד להסתמך על הכיסים, אני אקח את התיק צד
המכוער שלי לכל מקום ויהי מה!
שנפגש רק בשמחות!