זה הכי בולט כשהיא מחייכת,
תמיד אמרתי את זה עליה, כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותה.
היום היא כבר לא אותה דבר, כולה נפוחה, כבדה ועייפה.

הייתה מחכה לי פעם, שאגיע כבר הבייתה,
הולכת בבית חסרת מנוחה, מחכה לשמוע את המפתח שלי מסתובב
במנעול,
ואז קופצת עלי, חסרת מעצורים, לפעמים קצת שורטת תוך כדי.

כשהייתי יושב עם מאמר בסלון, מתוסכל מחסור הבנה, הייתה מגיע
אלי,
עם  החיוך המפייס הזה, מלאה בטוב לב, מנסה להסיח את דעתי,
אולי סתם רוצה קצת יחס מלטף, מילה טובה.

לפעמים הרגשתי שאין צורך במילים שהיא תרגיש את זה,
במבט אחד הייתה מבינה לפעמים שאני לא רוצה בקרבתה,
ולפעמים, דווקא כי לא רציתי, הייתה מגיעה להטריד,
מזכירה לי כי החיים הם משחק.


זה הכי בולט כשהיא מחייכת,
שהיא כל כך אנושית הכלבה שלי...ועוד מעט יהיו גורים.