מיועד אליך - החבר הרציני הראשון שעד יום מותי אזכור, שעד יום
מותי אתחרט על מה שעשיתי לו, לך...
אתה, שחשבת שבגדתי בך... איך מסבירים? איך מתגברים? לא, לא
בגדתי...!
ופשוט ככה - גם לי זה קרה, אבל חייבים להתגבר, חייבים לשקר -
כדי להצליח לעמוד על הרגליים...
את הכאב של אותו יום אני לעולם לא אשכח, כאב שחרוט לי בראש
וצרוב לי בין הרגליים.
כן, אני מטומטמת, אני מבינה...
שיקרתי לך, החבר הראשון והמדהים שלי.
אתה המשכת בחיים, אני בטוחה! הכל איתך בסדר ויש חברה לפי מה
ששמעתי, ולי... לי כ"כ חשובה סגירת המעגל...
אולי רק עכשיו השלמתי עם אותו אירוע ששינה לי את החיים, שדפק
את כל הקשרים העתידיים, אולי רק עכשיו השלמתי, ואני רוצה
להשלים עם הכל!
שתדע, שתבין...
כמה זמן? כמעט שנתיים מאז שנפרדנו, אם אני זוכרת נכון... ולמה
עוד אכפת? למה עוד חשוב לי?
למה שיקרתי לעזאזל!? למה פגעתי בך??
תנסה להבין! כ"כ כאב לי, בראש, בגוף, בלב...
כ"כ רציתי שקט, לא רציתי לספר לאף אחד, לא רציתי שידעו... במה
היה עוזר?
חשבתי שאני, לא, לא - הייתי בטוחה שאני, אני מיוחדת, אני
אתגבר... אבל אז נפרדתי, ואז שיקרתי, כ"כ חשוב לי שתבין,
בבקשה תבין!
עכשיו הבנתי כמה אין חיה כזו - 'להתגבר'... יש להדחיק.
אי אפשר להתגבר על מישהו שהיה חלק ממך, כי הוא היה חלק ממך!
אז נלמד להדחיק, וכשזה יוצא החוצה נטען שהגבול בין הדחקה
להתגברות הוא דק ושעכשיו כן נתגבר, אבל לא - עכשיו רק נדחיק
שוב....
אני יודעת שאני - הדחקתי.
מה שהיה שם... לא רוצה לזכור...
לא רוצה לזכור את המבט בעניים כשאמרתי לך, כששיקרתי לך,
לא רוצה לזכור את החברים המשותפים שעשו חרם,
לא רוצה לזכור את הניתוק הכואב והקור...
אבל הכי?
לא רוצה לזכור אותו, תופס אותי.
ברגע שהייתי צריכה הרבה יותר מחום, שהייתי צריכה לפחות
ידיד... קיבלתי קיר לבנים ענקי, חומת ברזל שלעולם לא תיפרץ
לדעתי...
אבל לא ידעת מה באמת קרה שם, אתה לא אשם.
או איך כאב לי, איך התעניתי!!
אני רוצה שתקרא, אבל מה הסיכויים שאכפת לך מספיק?
מה הסיכויים שיעניין אותך?
מה הסיכויים שאני עדיין חשובה לך ולו במאית האחוז?
אתה יודע מה? מכולם, מכל החברים, הידידים ומה שביניהם -
אתה היחיד שידע להעיר אותי בבוקר...
וכולם ניסו! כמוך בדיוק רק לא אתה!
פשוט לא אתה...
יש לך חברים בני זונות אתה יודע?
ולהם אני בחיים לא אסלח... ולך... אין על מה לסלוח בכלל! אני
זו שצריכה לבקש סליחה!
ולכן...
שפיציק שלי - פשוט סליחה.
בתקווה שתקרא ואולי קצת תבין,
שפיציקונת.