תפסיק להתחכם.
גם אם תמציא כותרת יותר מופרכת מזאת, זה לא יגרום לי להתמלא
בתוכן.
הסימנים השחורים האלה, איתם אתה מזהם את שאריות הטוהר שנותר
בי, לא יובילו אף אחד לקתרזיס.
הדיו שאתה שופך פה בלי לעצור, לא יביא לך אפילו טיפה אחת של
סיפוק.
רק אל תספר לי על אהבה.
אל תנסה להיות עדין ומלטף. כך אתה מכאיב לי יותר.
אל תנסה להיות הכי אמיתי. הכי ישר. הכי צודק.
איתי זה לא ילך.
אני יודעת מה אתה זומם. אני יודעת שכשאתה עוצם עיניים, אתה
מדמיין את עצמך עומד על במה חדשה, בהיכל שיש בו אין סוף צופים.
מתבשם מההצלחה. מתנפח למימדי ענק.
אני שומעת את הקולות בראש שלך:
"הוא אלוהי!"
"הוא המציא סגנון כתיבה חדש לחלוטין. כזה שכאילו מודע לעצמו,
אבל בסוף מביא אותה בהפוכה!"
"בואו נאביס אותו במנות גדושות של תשומת לב טהורה ומתוקה.
נכתוב מאמרים משתאים. נערוך כנסים, טכסים, נשפים ואורגיות
לכבודו".
נכשלת במשימה.
השקר שלך שקוף. האמת שלך ריקה.
לא תספיק אפילו למצמץ, והמילים שלך יתפזרו ברוח. ילכו לאיבוד
בתוך זרם אדיר של שקרים. שממציאים אנשים כמוך. ייעלמו בתוך
הבור הדביק של ההתחנפות ההדדית. בין נקיקי הטיפשות להררי
המטאפורות המוגזמות.
ואם יום אחד תשתנה, אני אחכה לך. בתוך מגירה אפלולית ומלאת
טחב, יחד עם המשקפיים. עם הראש הכואב, הרגליים העייפות. עם כל
מה שרע בך.
ועם הנשמה. |