אנחנו ילדי השילומים
לאימהות שלנו,
שלא הסכימו לקבל  אותם מגרמניה,
אבל קיבלו אותם מאיתנו
במשך כל חיינו


גדלנו ללא סבים וסבתות,
שירפדו בפינוקם את ילדותנו,
מבלי לדעת מהי קבלה ללא תנאים
ואהבה עד אין קץ


ידענו כבר בגיל צעיר,
שצריך לגמור את כל האוכל מהצלחת,
כי בגיטו היהודי או ביער עם הפרטיזנים
רעבו אימותינו ללחם


היה ברור לנו גם כשהיינו חולים מאד,
שמחלות מכחישים,
ובזמן מחלה עובדים כרגיל,
כי במחנה ההשמדה ירו בחולים


אמותינו שתקו ולא סיפרו דבר
על אותה תקופה איומה בחייהן
או לחילופין לא דיברו על שום דבר אחר
מלבד אותה תקופה בה נקטעה ילדותן


והתחילה התבגרותן בטרם זמנה
כשנאלצו יתומות לחלץ את עצמן
מצפורני הצורר ומאש התופת
תמיד חשבנו שאם


נהיה ילדים טובים
ולא נפריע את מנוחתן
של אמותינו הנוירוטיות
ונענה על כל ציפיותיהן


אולי תבוא גאולה לנשמותיהן המיוסרות
ויוכלו להנות ממה שהחיים כאן
בארץ המבטחים העניקו להן
ובעיקר מאיתנו


אבל כשבגרנו הסתבר לנו שהצלקות
שנצרבו בבשרן יחד
עם המספרים במחנות ההשמדה
עמוקות מלהרפא במשך שישים שנה


והן מעולם לא היו
סבתות רגילות לילדינו
תמיד נשארו רדופות בחרדות בימים
ומוצפות בסיוטים בלילות על משכבן


וכך היינו גם אנחנו
בני הדור השני לשואה ולתקומה
חרדים מדי לילדינו
ומגוננים עליהם יותר מדי כמו אמותינו


מעבירים להם מסרים סמויים מדור לדור,
שצריך להלחם עד טיפת הדם האחרונה
על מולדתנו,
כי בכל מקום אחר בעולם ירדפונו ויענונו


אנחנו ילדי הפיצויים
לאימהות שלנו,
שלא הסכימו לקבל אותם מגרמניה,
אבל מקבלות אותם עכשיו מילדינו,
שרק בדמם נקנה את קיומן כאן ואת קיומנו.