לבשתי את התחפושת שלי ויצאתי מהמערה. עוד יום מלחמה על אגורות
זעומות. והכל בגלל הקללה. אני הולכת לי בדרך חתחתים ומקללת את
השמועה על הקללה. אני מקוללת? אני? כיצד הם, תושבי עיירה כה
נידחת מתיימרים להבין מי מקולל ומי לא. לא נורא, לא נורא,
העיקר שיקנו ממני בשוק. לא נורא, אני חושבת לעצמי וממשיכה
ללכת. אויר ההרים מרגיע אותי וככל שאני מתקרבת לעיר הרוח
מתחזקת. הנשים המכוערות האלה חושבות שאני ערירית, שזו הקללה
שלי. טיפשות! הן מסיקות את זה רק מעצם העובדה שהגברים פוקדים
אותי ואין לי ילדים. נכון, הרי כל מה שאפשר לעשות עם גבר זה
ילדים. עולמן צר כמחט. והגברים? חוזרים אלי שוב ושוב וכל פעם
עם תשר אחר. אני חושבת שזה בגלל העיניים. כל אחד בטוח שעיניי
הוא בצבע אחר כשלמעשה הם פשוט בצבעים שונים. הם מכושפים כולם
וקוראים לי מקוללת.

אני מתקרבת לעיר. הירח יהיה מלא היום, נשים רבות יקנו קמעים.
לפתע נזכרתי ששכחתי לקחת איתי סיפור לילדים. הסיפורים שמושכים
לקוחות הם תמיד סיפורי אהבה וכאב. הנה העיר, היא מתרגשת
המצחיקה. תירגעי זו רק אני והרוח. המון רוח אבל מאיפה? ריחות
העיר מתפזרים לכל כיוון והאנשים ממהרים להגיע הביתה.

התמקמתי בשוק והחלטתי לספר את סיפורו של אדיפוס. בקושי הספקתי
לספר על מה שאמרה היידעונית לאביו של אדיפוס  ופתאום נחתו עיני
על מלח קשת. מעולם לא ראיתי מלח קשת. איזה שילוב מוזר. לא
הבנתי מה המהומה ומה רוצים ממני עד שקלטתי שעצרתי באמצע
הסיפור. התנצלתי והמשכתי לספר, לא גורעת מבטי מהקשת. גם הוא
מיהר. הרוח גברה מרגע לרגע. עצמתי עיניי ברגע הכי מותח, בפגישה
הבלתי נמנעת בין אדיפוס לאביו. מדמה ריכוז עילאי של מספרת
שמותחת את הרגע בעוד שלמעשה הטיתי את הרוח ממנו אלי והקשת מלח
שלי התחיל לזרום לכיווני.

הסתכלתי עליו, מספרת את הסיפור, מגלה את צבעי עיניי. הסתכלתי
לו בעיניים, לוחשת את הסיפור ואז הסתכלתי בו וסיפרתי לו סיפור
אחר. סיפרתי לו על נדידה בים, על רוחות נושבות ותומכות
ומגינות,  על מגע של אישה ועל אהבתה. ואז שחררתי. חזרתי להסתכל
על אנשי הכרך וסיפרתי על סופו הטרגי של אדיפוס.

הסתכלתי מסביב, המלח נעלם ואיתו גם הרוח ואור היום. אספתי את
דברי והתחלתי ללכת למערה, מבולבלת מאוד. אולי אני באמת מקוללת?
אולי מישהו שלא חשוב לי אני יכולה לקרב אבל אם הוא חשוב אז
הכוחות שלי לא עובדים? בעודי הולכת עסוקה בעצמי לא שמתי לב
שהגעתי לנמל ושאני עומדת מול ספינתו פרק זמן שאני לא יודעת
מהו. את מי כישפתי אותו או את עצמי?

כנראה שבסופו של דבר הצלחתי לכשף אותו כי הוא קרא בשמי והזמין
אותי לעלות על הסיפון. בלי מילים נשארתי לימים רבים. מר מלח
קשת התגלה בדיוק מי שחשבתי שהוא, אחי התאום בלב. ביחד הפלגנו
כשהרוח תמיד בגבינו. כשקר היא הייתה רגועה וכשחם ביקשתי שתצנן.
וכך צמד חמד עשינו מרחקים רבים. הייתי מאושרת כי הוא היה איתי
ואני הייתי איתו. אבל משהו העיק לי. אני ידעתי שאני אוהבת
אותו, דבר לא רגיל לנשים מהתחום שלי. ולא סתם אוהבת אותו, ממש
הווה אותו וחיה אותו. הוא ידע שאני אוהבת אותו ולא אמר דבר.
פעם שאלתי אותו אם הוא אוהב מישהי. הוא אמר שהוא אוהב את כולם.
האם הוא אוהב אותי? במיוחד אותי? יותר ואחרת מכל השאר?

ככל שהימים עברו הלילות נהיו קרים יותר והימים חמים יותר. ככל
שעברו השבועות כך רבו הפעמים בהם לא הגענו ליעדנו המבוקש. לקח
לי זמן להבין שהכוח שלי נחלש. הסתכלתי על פני המים. שערי הזהוב
כהה, עיניי בעלות הצבעים השונים הפכו לאפורות ושפתיי לסגולות.
הרבצתי למים ושוב ראיתי את עצמי. אותה אחת שאני מעדיפה לראות,
שאני מעדיפה שהוא יראה. הבנתי שאני מתרחקת מעצמי, מהמטרה שלי
ומהעיר שלי. אני רוצה לראות בעיניו שהוא אוהב אותי, שזו אני
שהוא אוהב. מעולם לא הרגשתי כך בעבר. מה שונה הפעם? מה עלי
לעשות?

בכל כוחי הטיתי את הרוח לכיוון שבו עפים הנצים בתקווה לתפוס
אחד מהם. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לזמן נץ אחד לספינה. תחילה
המלח קשת שלי לא שם לב אבל כשהנץ התקרב אלי יותר הוא מתח את
קשתו מחכה שהנץ יגיע כטווח הקשת. הסתכלתי לו בעיניים וכישפתי
במעט הכוח שנותר את חציו, הופכת אותם לחיצי קופידון שיגרמו לו
לאהוב אותי. שלושה חצים נורו ואני מסתכלת עמוק לתוך עיניו של
המלח, הוא לא יודע מה אני זוממת. אני מנסה לשנות את נתיב חצי
הקופידון כדי שיעופו לכיווני אבל אני לא מצליחה. עייפתי, זימון
הנץ גמר אותי. הנה, יש לי הזדמנות אחרונה לסגת, לוותר על
הכשפים ולוותר על אהבת איש. עוד מבט אחד לעיניו, הוא לא רואה
אותי. אני מציבה את הגוף שלי מול החצים המכושפים, מחכה שהם
יעקצצו כמו שחצי קופידון אמורים. עייני הים שלו כל הזמן מולי
אבל כל מה שאני רואה עכשיו זה בעתה. חץ אחד מפלח את ליבי
והשניים האחרים את עיניי. כלום לא קיים. אני לא רואה את עיניו
עוד, אני לא מרגישה כאב. אני רק רואה כמו בחלום את שערי ופני
שקיבלו את צבע עיניי המשתנה ונפלו למים. כך שקעתי במצולות יפה
ומדממת בלא לראות את אהבתו ואת רוך עיניו של הקשת שלי.

מעתה אם תראו כתם בים בעל צבע לא מוגדר. אולי כחול אולי ירוק
או חום עם פס זהב אז דעו שזו אני. חייכו אלי באהבה ואשלח לכם
רוח נעימה.