חדר חשוך, מפיץ ריח של טחב, ריח רקוב-כשנושמים אותו הוא נכנס
עמוק עמוק לריאות וצורב בכלי הנשימה.
דורון ישב שם, על קצה המיטה בישיבה מזרחית. הוא נכנס למין
תחושה פנימית שהתקשה לצאת ממנה.
לאט לאט הוא התרגל לריח, לאורות העמומים לשקט... לשקט, הוא
ציפה לו בקוצר רוח.
דורון האשים את הרעש בבעיותיו, הרעש חדר למהלך חייו,
לרגשותיו, למחשבותיו, להתנהגותו.
הוא כבר שכח מה זה שקט אמיתי. הוא שכח מה זה לבחור בשקט.
בניגוד לאנשים אחרים שמצאו את השקט במקומות רגועים ונורמטיבים
כגון ים, הרים, עמקים וכו', דורון מצא את השקט במקום הנוראי
ביותר.
הוא רצה לסבול כדי להגיע לקצה השלמות שנצרכת בכדי להגיע לשקט
הזה.
דורון לא הבין... הוא לעולם לא הרגיש כך... אהבה כה חזקה וכה
לא ברורה.
אהבה שיכולה לשנות הכל, להראות או להסתיר הכל.
הוא חיפש את השקט כדי למצוא את הסיבה לאהבה הזו.
הוא חשב שאם ימצא את הסיבה אולי הוא היה יכול להתנתק מהאהבה
הזו, אולי הוא היה יכול ל"היגמל" ממנה.
הוא כ"כ אוהב... וכ"כ נפגע... וכ"כ סתם.