תמונתך על השולחן,
קרועה לאלפי חתיכות,
מהפעם האחרונה,
שהרבצת בי מכות.

פעם היית למקור גאוותי,
כל החברים רצו אב כזה,
פעם לא הרבצת תוכי,
פעם לא הייתי כ"כ רזה.

וסימני מכותיך,
עדיין נשארו עליי,
והלם אגרופיך,
עדיין מעיר אותי בליל.

ואם חושב אתה ששכחתי,
טועה ובגדול,
שונא אותך אני,שונא,
כי לא נתת לי לגדול.

והשנאה הזאת,שמלאה בזעם,
קרעתי את תמונתך האנושית,
כי על כל המכות אשר קיבלתי,
סוף סוף נקמתי נקמה חרשית.

ומתמונתך דמך זולג,
נשפך אל נהרות האופל והגרוע,
ואני בפינה רועד לי,
ובליבי- הגעגוע.