אזהרה - זהו סיפור ארוך במיוחד (הארוך מבין כל הסיפורים
הקצרים שפירסמתי עד כה), אם אין לכם מספיק כח וחשק לא תוכלו
להבין את הקשר בין קטעי הסיפורים והסיפור יראה כרצף של שטויות.
לצורך כך קיים נספח הסברים מצוייר לסיפור (מיועד לשימוש לאחר
סיום קריאת הסיפור) בהצלחה!

בוקר זה החל ככל יום רגיל אחר - עלי העצים רשרשו ברוח
והציפורים צייצו.
אך יום זה היה משמעותי ביותר עבור אדון שפיל...

 מר שפיל היה מאושר הבוקר. אתמול ידידו סיפר לו כי בערב
לפני שבועיים בו בילה שפיל ערב מהנה במיוחד עם רניה, הצליח
במידה יוצאת דופן וכרגע הוא אב לחמישה חמודונים חדשים.
סיבה נוספת לשמחתו היא ששפיל גילה כי הגרודים מהם כה סבל אתמול
פסקו.
ניחוחות הבוקר הנפלאים גרו את תאבונו של אדון שפיל, ואכן הגיעה
שעת ארוחת הבוקר.
כבכל יום בדירתו הצנועה של אדון שפיל נפתחה התקרה בחריקה נעימת
אוזניים והחדר התמלא אור מסנוור.
ואז, הגיע המזון, מפיץ את ריחו הנפלא לכל עבר. אך אבוי, חשב
לעצמו מר שפיל, מדוע מגיע כל כך הרבה?, ולאחר מספר שניות הוסיף
וחשב, ומדוע זה כה כבד??
 בשאלות מוזרות אלו נגמר יומו של אדון שפיל. אך יומו של אדון
שפיל הינו רק יום אחד ויחיד מיני רבים שהתרחשו כולם כאחד באותו
היום.

  יומה של העלמה קנהי פרקר-דייוידסון-פרקר התחיל בדיוק
לאחר שנגמר יומה הקודם, בו עמדה להתחתן אך בעלה לעתיד - נחמן
דייוידסון "תקע לה ברז" ונעלם לחלוטין עם חצי מרכושה.
בעקבות אי-היותה של הגברת קנהי רכה בשנים, ובעקבות הבנתה בנוגע
לסיכוייה לפגוש בעל אוהב בעתיד, היא מסרבת בתוקף להוריד את שם
משפחתו של בעלה "המבריז" משמה עד אשר תתגבר על המשבר.
והבוקר - יום אחרי המאורע המצער, ואחרי לילה נורא של נדודי
שינה וסיוטים, היא מחליטה לחזור לשגרה, ככל יכולתה, ולהשלים עם
האסון. לשם כך היא יוצאת מביתה לזרוק לזבל את עוגת הנישואין
שלה.
חריקת הפח הנפתח נשמעה לה מצמררת יותר מאי פעם, לאחר זריקת
העוגה נשמעו צפצופים מתוך פח הזבל. כאשר הציצה לשם מיס-קנהי
גלתה שמתחת לעוגתה הציץ חלקה האחורי של חולדה.
מבועתת רצה חזרה לביתה ושילחה את כלבה, פושי לכיוון פח הזבל,
שיחסל את החולדה האיומה.
לאחר מכן התיישבה מיס-קנהי על הספה העגולה בסלונה, מנמנמת,
מציצה על נוף העיר מחלונה. כך נחה לה שעה קלה ולאחריה הבחינה,
להפתעתה, במכונית של כולאי כלבים עוברת ומי עם לא פושי שלה
בפנים - זועק ומילל..

  מאורעות רבים ונוספים התרחשו ביום מיוחד זה, באותו הזמן
ממש! למשל, הגנרל אלברט, אשר אומנם אינו הרע לנפש חייה, אך
אויביו מודעים לעוצמתו ומבינים את העובדה הפשוטה שאין טעם
להיאבק נגדו. היחיד שהתמודד עמו היה מפקדו אשר אליו היה אלברט
נאמן בכל נפשו, בשביל אלברט היה הבוקר הנוכחי נטול כל פעילות,
הוא חטף פריחה והוא החליט לנוח עד שהגירוד יעבור. הוא ישן שינה
עמוקה במפקדה של מפקדו, כאשר לפתע, נכנס אדונו כשהוא זועם
ומרוגז, (למען האמת, גנרל אלברט שמח שזה המצב - הוא ידע שעכשיו
יקבל משימה שתפיג את שעמומו האכזרי) המפקד הוציא אותו מהבית,
הצביע לכיוון אזור המכונה "פח הזבל" ופרץ בשטף של צעקות חדות
ורמות.
אלברט רץ בכל כוחו לכיוון פח הזבל, אך לא ידע מה הדבר אשר אותו
היה אמור לעשותו, מאחר ואין זה מכובד לחזור בידיים ריקות הוא
החל להסתובב באזור, כאשר לפתע הוא פגש במרגל של צבאות האויב.
הוא זיהה אותו לפי השפם הדק והמטופח שלו, אלברט לא חיכה שניה
נוספת ורץ לתפוס את המרגל המרושע, אך המרגל זריז וגמיש ממנו
ברגע האחרון הצליח להימלט למעמקי היער.
היה מישהו נוסף באזור אשר זוהה כאחד מידידיי מפקדו של אלברט,
אדם זה החל גוער  באלברט, אשר לא הקשיב אך ידע שצעקות אלו
נוגעות לאי הצלחתו בתפיסת המרגל. אלברט מגיע להחלטה לחזור
למפקדו. כאשר הוא מגיע הוא מגלה כי המפקדה נעולה, ואלברט חוזר
להסתובב ברחובות, כעבור זמן מה הוא שומע צרחות רבות מכל כיוון
צרחות אזהרה של ידידיו, אלברט מנסה לפרש אותם ואז הוא רואה
משאית של המשטרה החשאית נעצרת מטרים סופרים ממנו. הוא מנסה
להימלט אך הוא נתפס, ונכלא. מהסיפורים שהוא שמע על אנשים אלו,
מגיעה לראשו ההבנה כי הוא לא ישוב לראות את אור היום.
ידידיו ורעיו, חלקם מקבלים תקווה מסוימת לירוש את תפקידו לאחר
עזיבתו. אך כולם כאחד חשים פחד וצער שהרי עם כל כוחם הינם כאין
וכאפס מול המשטרה החשאית והשלטון הדקטטורי האיום שהם נמצאים
תחתיו.

 במרחק לא רב ממקום האירוע קפוצם עגב הקשיש החליט שהגיע
הזמן כי הוא ומשפחתו (כולל עשרות ילדיו ונכדיו) יעברו דירה.
עצבה אליו החלטה זו, מפני שהוא זוכר את הגעתו למקום זה בהיותו
אזור חדש, "אזור מגורים נקי ומטופח לצעירים בעלי חלומות" כך
נכתב בפרסומת שחילק לו סוכן המכירות לפני שעזב, קפוצם, את ביתו
הקודם שהיה מסריח ומזוהם, שם בילה קפוצם את מרבית ילדותו.
הוא זוכר את כל המאורעות כאילו התרחשו לפני 5 שניות למרות
שלמעשה הכל קרה אתמול. אבל לא ניתן להתרפק על החלומות לנצח,
חייבים להמשיך הלאה, למען התפתחות ילדיו.
קפוצם שמע על מקום חדש, מקום בטוח ובריא לילדים, גן העדן
המציאותי. ניסיונו הרב (והמר) של קפוצם לימד אותו כי שום מקום
אינו בטוח, בכל מקום קיימות רעידות אדמה, מפולות ושאר אסונות
טבע. אך בכל זאת שמע כי המקום החדש פשוט מדהים מכל הבחינות.
קפוצם ומשפחתו ארזו חפצים ויצאו לכיוון הבית החדש.
מרגע הגיעם לשם, הכל התרחש כמו חלום, הכל היה נקי ומצוחצח,
ניחוחות של בושם הגיעו מכל מקום, קפוצם ומשפחתו היו שיכורים
מעונג, עד כדי כך שרק לאחר רבע שעה שלמה נזכר הבן הצעיר במשפחה
לשאול: " רק רגע, איפה יש מזון במקום הזה?!" קפוצם המאושר נתן
ביס ברצפה במלוא גרון והצטער על כך כאשר שלוש משיניו נשברו.
פתאום נפלה עליהם הידיעה (כמו משקולת של 5 טון שנופלת על זבוב)
הם נכנסו למלכודת, הם מתחילים לארוז הכל מחדש, אבל כעת מאוחר
מדי, המלכודת הופעלה, גז סמיך ורעיל החל להתפשט לכל עבר,
הצעירים ביניהם מתו מיד, קפוצם ניסה לצאת מהגז המחניק אם כמה
שיותר מבני משפחתו אך כשהוא יצא הוא נשאר לבדו, משפחה שלמה הוא
איבד, הכל בגלל פרסומת מטופשת.

 האדונית מיצואלה השתזפה לה בשמש החמימה, כרגע היא סיימה
לאכול ארוחת בוקר נפלאה שהכילה דג מעודן וסוגי גבינות, החיים
היו טובים למיצואלה, עד אשר הגיע האדון מהבית הסמוך, הוא החל
לצעוק עליה ולהטיח בפניה האשמות על דברים שמעולם לא עשתה.
כמובן שהוא רק קינא בהפרשי המעמדות ביניהם. אך כאשר התחיל
האדון לנוהג באלימות, נמלטה מיצואלה למקום בטוח.
המילוט היה מוצלח ביותר, האדון לא הספיק לגעת בה, כמו תמיד
החיים היו לטובתה של מיצואלה.
היא נשארה באזור המסתור שלה עד אשר הגיע הגביר שאיתו חייה, כעת
היא ידעה, הוא כבר יטפל באדון המחוצף. ואכן סילק הגביר את
האדון המטריד וחזר לביתו לאחר משך זמן אשר אינו עלה על דקות
מספר, אכן החיים היו נפלאים עבור מיצואלה.
בינתיים מיצואלה יצאה ממסתורה וכאשר היה מספיק בטוח, יצאה
לרחוב, היא המשיכה לשמוע את צעקותיו של האדון גס הרוח מחדש,
היא חיפשה מאיפה מגיעים הקולות וגילתה כי המשטרה תפשה אותו,
איזה מזל! פושטק אחד פחות בעולם, חשבה מיצואלה.
יצאה מיצואלה על מול המשאית ונפנפה לשלום לאדון. הו כן, החיים
היו כה מאושרים עבור מיצואלה.
מכונית המשטרה יצאה לדרכה, בעוד מיצואלה מנפנפת ברכת שלום,
קלטה לפתע שאורות מכונית המשטרה מתקרבים כלפיה במהירות, ואז
לאחר כאב חד ראתה מיצואלה אור לבן אחר, החיים האירו פנים
למיצואלה, כה חבל שעזבוה.

 ברגעים אלו בחצר אחד הבתים עמדה לה נדה סבה וחשבה על
המאורעות של היום החולף, היא חשבה על החתולה המרושעת שהשאירה
את צריכה בפתח הבית של אדונה וכאשר אדונה יצא מביתו רצה להסתתר
בשיחים, האדון החל לצעוק על כלב חסר אונים שהסתובב באזור חסר
מעש, היא חשבה על העכבר שהתגרד אתמול ליד פח-הזבל והכלב שהתגרד
היום והפסיק לקראת הצוהריים. אבל כעת הטרידו את ראשה מחשבות
חשובות יותר.
נדה סבה הייתה מהנשים הנאמנות ביותר, היא הייתה עם בעלה מאז
היותו ילד קטן וגדלה עמו, את כל חייה הקריבה למענו, הוא ניצל
אותה, והיא לא דרשה תמורה, נדה סבה הייתה המאושרת שבנשים ברגע
שהיא ספקה את בעלה ונתנה לו את מבוקשו. לא הייתה אחת כמוה בכל
העולם, כל השאר נראו כאילו יוצרו בהמוניהן אבל היא ידעה שהיא
אחת ויחדה, היא הייתה טבעית בכל וחכמת זקנים עתיקה הייתה בה.
אך כעת השמועות מספרות כי בעלה מאס בה, הוא רוצה אחת חדשה,
שתוכל לספק הנאה מרובה יותר לילדו העומד לבוא, נדה סבה מתקשה
להאמין לשמועות אלו, אך בלב ליבה היא יודעת, זקנה היא, זקנה
יותר מכל אחת אחרת באזור, והיא ידעה שהיא לא תוכל להישאר עוד
זמן רב, וכל עוד בעלה יצא מאושר מהעניין, היא מוכנה לקבל על
עצמה את הגזרה האיומה של הכחדות.

  בביתו יושב הסופר ירוחם דוידוב יושב וחושב על המשך
לספרו שעומד לראות אור "בין אוורירי הנחל", לילה שלם הוא חשב
על הנושא ואינו מצא דבר.
הוא מתעורר מהרהוריו וחלומותיו כאשר אישתו נעמה קוראת לו בבקשה
להיפתר מהזבל, (לו רק יכולתי אני להיפתר מהזבל שאצלי בבית)
חושבת נעמה בראותה את ירוחם יוצא בעצלנות עם שק הזבל, "שכחת
לסגור את הדלת" צועקת נעמה ביוצאו וטורקת אותה בזעם. נעמה
גילתה שבזמן שהדלת הייתה פתוחה פרעושים נכנסו לבית, כאשר יחזור
ירוחם אומר לו לרסס את השטיח! אחרי הכל זה לא רק הבית שלי, גם
הוא צריך לחיות פה, חשבה נעמה.
ירוחם יצא מביתו להוציא את הזבל בשביל ליד ביתו הוא מבחין
בנדנדה הישנה על סף הדרך, זאת שהוא התכוון להחליף לקראת הבן
החדש, צר לו להיפרד מהנדנדה שהשאיר לו כה הרבה זיכרונות מימי
ילדותו, אבל המחשבה על הנדנדה החדשה מנחמת, נדנדה אשר יכולים
לשבת בה שלושה יחדיו(!) לעומת נדנדה זו שיכול לשבת בה אדם יחיד
וגם זה באי נוחות.
בדרך לזבל הוא פוגש את מיס-קנהי הוא יודע שבעלה עזב אותה ובא
לנחם אותה אך היא בורחת בהיסטריה, זה משהו שעשיתי?, חושב לעצמו
ירוחם. כאשר הוא בא לזרוק את הזבל נקראת השקית וכל הזבל נשפך
על הרצפה, טוב, אני לא מתכוון להרים את זה (יאקס) בשביל מה יש
עובדי ניקיון?, חשב ירוחם והחל לחזור לביתו כאשר פתאום החליק
על הרצפה ונפל ישר על חרא של כלבים, למזלו הכלב האשם עוד נשאר
באזור, הוא צרח וצעק עליו והכלב הלך, אם זו הייתה הפעם היחידה
שהכלב הזה עשה לו צרות הוא היה עובר על זה בשתיקה, בל לא הכלב
הזה, הכלב שמירר לו את החיים, כל בוקר הוא מעיר אותו עוד לפני
הזריחה עם הנביחות שלו, ברגע שירוחם חוזר לביתו הוא יזמין
לוכדי כלבים, בחיי, זה היום הגרוע בחיי, חשב ירוחם, אני בוודאי
האדם הסובל ביותר עלי אדמות ברגע זה. כמה שמשפט זה של ירוחם
יכול היה להיות אירוני ואולי אף משעשע אם בחוזרו לביתו לא היה
מוצא את הפתקה הבאה:

היי ירוחם
תרסס את השטיח החדש - נכנסה פנימה משפחת פרעושים כשיצאת.
תזכור להאכיל את מיצי.
נ.ב עזבתי את הבית, יצאתי מאחור כדי להימנע מהצורך לפגוש
אותך.
אני עומדת לעבור הפלה.
נתראה מחר בבית המשפט בתהליך הגירושין.
יום נעים - אשתך האוהבת - נעמה

עדיין לא קולט מה קורה, ריסס ירוחם את השטיח, ויצא לקרוא
למיצי, (שמסיבה מסתורית לא הגיע) ואז פתאום הוא קלט את פשר
הפתקה.
אם הוא לא היה מדוכא מהספר שלא מצליח לו, מהפתק הנוראי,
ומהחיים שלו ואם החלון לא היה פתוח ואם הם לא היו גרים בקומה
שביעית אולי הסיפור הזה היה נגמר אחרת בשביל ירוחם.

 יום חדש עומד להפציע רון וחבריו מתלהקים סביב האוכל
שפוזר ליד פח הזבל, איזה מזל יש להם, אם כזו התחלה של יום, מה
כבר יכול להיות רע?, בזזזזז בזזזז ספראאאח. השמש עלתה ויום חדש
החל בעולם.

אם תשמעו ממני קחו עצה לחיים, לעולם אל תחשבו שהחיים שלכם בזבל
כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה יביא המחר.

בברכה - פח הזבל השכונתי שלכם.