היה איזה בחור אחד בתל אביב שמספרים עליו עד היום, שהיה מסתובב
ברחוב בן יהודה ומחלק לאנשים פרחים. כשהיו שואלים אותו על מה
הפרח היה עונה: "על החיים". וכך היה נמשך, כל שבוע באותו יום,
באותה שעה היה הולך לו עם זר ומחלק אותו לאנשים. כאשר היה
מסיים איתם והם היו מחייכים היה יורד אל הים לשבת ולהביט
בשקיעה.
יום אחד כאשר ישב כך בלי משים עד שעה מאוחרת מאוד עלתה מן הים
רוח ומתוכה מפלצת. הוא לא שם לב אליה כי הוא בהה באיזה זוג
שהתנשק וחשב איך זה יהיה להיות כמוהם אך המפלצת ראתה אותו.
כאשר בא שבוע אחר כך המפלצת כבר חיכתה לו ובעודו יושב ומביט
בשקיעה ובאנשים היא זרקה אליו קונכייה עם הגלים. הוא ראה את
הקונכייה אבל לא נגע בה כי האמין שאין לגעת ברכוש הטבע לצרכי
נוי.
כך נמשך במשך שנה, הבחור היה מתיישב על החול, מביט, והמפלצת
הייתה רואה אותו, מביטה בו וזורקת אליו קונכיות. אבל ביום
הראשון של הקיץ, כאשר בא לראות את השקיעה היה לו חם מאוד והוא
החליט להכנס למים. המים היו רגועים וחמימים מהיום, מים עייפים,
כמו רופאים בחילופי משמרות: אלו עוד לא ישנו ואלו עוד לא
התעוררו, מים של שעות השקיעה. ואיך שהבחור נגע במים הוא הרגיש
מערבולת סביבו הולכת וגדלה, כאילו מישהו עוטף אותו ברוך וחום
אך בחוזקה.
הכל התערבל, גם המים, גם הפרחים, גם השקיעה ולרגע אחד של
שפיות הוא ראה מפלצת מים מגיחה אליו מתוך הכלום ואומרת לו:"קח
את הקונכייה הזאת."
"על מה היא?"
"על החיים"
"ולמה דווקא לי?"
"כי אם תוותר על החיים תוכל לקבל אותי ואני מלכת הים אני אוהב
אותך כמו שכתוב באגדות"
"אבל אני אפילו לא מכיר אותך"
"אני מכירה אותך, אני צופה בך כבר שנה, אני מאוהבת בך, אני
רוצה לעשות אותנו מאושרים"
"אבל אני אנושי"
"אמרתי לך: אם תמות לא תהיה אנושי יותר, תהיה רוח ואני אהיה
חומר ושנינו נתנפץ על החוף בגלים ונשמור על מעמקי האוקיינוסים
ופני הלגונות..."
"ומי יתן פרחים לאנשים?"
"האדמה תתן בוא, הישאר עימי"
והוא כמעט הסכים אבל חש במשיכה חזקה ובמגע של חזה אשה רטוב
ושיער מלוח ואוויר עולם. הוא הרגיש איך הים מתרחק ממנו וראה
מעליו בחורה עדינה בהירת שיער עם נמשים קטנים ועיניים ירוקות
ששאלה אותו אם הוא בסדר. באותו הרגע הוא חש שראה את אור השמש
אחרי לילה ארוך ושהוא לא לבד יותר. אבל משהו בליבו נשבר, משהו
נשבר לאין חזור, משהו קטן ולא חשוב אבל משהו כואב מאוד.
מספרים שאחר כך היה בבית חולים ונישא לנערה שהצילה אותו
מטביעה, שיש להם שלושה ילדים. אומרים גם שעברו לאיזה קיבוץ
בצפון ויש לו עכשיו עסק מצליח משלו לייצור תריסים. וגם אומרים
שלא חילק יותר פרחים חוץ מפעם אחת כשאת האחרון, הכי יפה, לא
נתן לאף אחת, לא לבנות הצפון תל אביב הגאות, לא לעובדים הזרים,
לא למלצרים הסטודנטים, לא לבאר-שביות אנוכיות, לא לתושבי
הסביבה המבולבלים, לא לילדים הקטנים, אלה לקח את עצמו עם הפרח
לים. להכנס למים לא העז, אפילו להביט לא, סתם השאיר שם את
הפרח, להירקב ככה, למרגלות הגלים, למען החיים.