והכול נעצר. הימים הטרופים ההם כאילו לא היו והלב כאילו מחלים
לאט לאט מדברים שהוא איננו זוכר. והרוח, איזה רוח? ושום כוכב
ושום ירח, רק לבן מאט כמו נשימה של בוקר.

כל החיוכים והעיניים הבורקות אבדו בעבר. השירה של הלב הפכה
בוכייה ונקייה כמו תחת של תינוק. הרעבים כבשו מזמן את השמיים
וזללו אותם עד תום. מה שנשאר זה רק לייחל למגע נפש בנפש, כה
רחוק, כה קרוב.

"הם הרגו אותי." אני אומר ומורח את הצבעים ממסך לכל שמיים
וקירות. מזפזפ בין צלילים, ממיין טיפות מים מהאמבט, מריח את
הריח שלה שנשאר מרחף באוויר. ריח דיאודרנט חריף-לבן.

וגם אם יקלפו אותי מעליי, ויקריבו מוחי מנחה לאל, שום-דבר כבר
לא ישנה פה, לא תחת ירח מת, כוכבים כבויים, ותכלת שמיים מתים
מרוחים כמו משיכות מכחול עייפות. חוסר התכלית ילך לעד משומקום
לשומקום, ורק אם תבוא היא ותיתן לי לגעת, לטבול אצבע בנשמתה,
אולי אז יהיה משהו שאפשר יהיה להגיד, לשכנע-
היה שווא לחיות בשבילו.

כמו חרוז בודד
על שרשרת חוט פשתן
וים של צלילים דקים דקים
שמנגנים בו