נכנסנו לרכב.
אני עדיין בכיתי.
הוא התניע.
טוב. נוסעים.
הוא הדליק את הרדיו.
"על קו המים" של עברי לידר התנגן.
ואני עדיין בכיתי.
בכיתי בשקט.
ועדיין חשבתי על כל מה שהיה.
ועדיין לא האמנתי, שזה בעצם נגמר.
הגענו.
הוא לקח נשימה עמוקה, והסתכל עליי.
אני לא הפסקתי עדיין לבכות. פשוט לא יכולתי.
לא חשבתי פעמיים, וישר פתחתי את הדלת בשביל לצאת מהרכב,
כי לא יכולתי להסתכל עליו, ולא יכולתי להגיד לו שום דבר יותר.
אבל הוא לא נתן לי לצאת. הוא תפס אותי ביד ומשך אותי בעדינות
בחזרה, להישאר לשבת.
"שלא תחשבי.. שזו הפעם האחרונה שנפגש.
אנחנו עוד ניפגש, ואנחנו עוד נדבר. ואת תיהי בסדר."
"טוב" עניתי, מנסה, ללא הצלחה לבלוע את הדמעות שלא נגמרות.
ואז אמרתי "ביי" ובמהירות,יצאתי מהאוטו, לפני שיספיק לתפוס
אותי שוב.
בשניה שטרקתי את הדלת, פרצתי בבכי בקול רם, בכי שלא הכרתי.
התחלתי ללכת על הגשר, כדי לעבור לצד השני של הכביש לכיוון
התחנה שלי.
הלכתי והלכתי, הלכתי ובכיתי, וגם כששמתי את היד על הפה, לא
הצלחתי למנוע את קולות הבכי שיצאו ממנו. עד שכבר לא היה אכפת
לי מהאנשים שהלכו סביבי וראו אותי בוכה, לא היה אכפת לי מכלום.
וכל הזמן הזה הבחנתי במכונית שלו שנשארה שם,
ולא הבנתי בדיוק למה הוא לא נוסע, אלא רק יושב שם כמו מטומטם
בתוך הרכב, ומסתכל עליי, הולכת ככה, ובוכה ובוכה..

ואהבתי אותו.
וכאב לי.
ואף אחד לעולם לא יבין כמה כאב לי.
כי באותו יום, זו הייתה הפעם הראשונה שלי.