ארבל הכרמלי / לו הייתה פורחת לנצח |
נדמה היה כי השמש בערוב חיי
וכבר הייתי טובע בדכדוכיי
והנה צד את עיני פרח, כלילך -
כה מקסים, עדין ורך.
במיטתה אותי הצניחה,
ידה על מצחי הניחה:
"שכב אהובי ודעתך תנוח
ומכל דאגותיך תהיה זחוח".
מגביע עסיסה אותי הרוותה,
באפי שמה בשמי גופה,
בנרתיקה את אברי איכסנה
ותחושת העונג בקרביי פשטה.
בי נשבע -
כמו עסיסה - אל פי לא בא
כריחה - אפי לא נשם,
כעונג נרתיקה - גופי לא חווה.
כפרח שנקטף מסביבתו הטבעית -
ידעתי שלא לעולם תהא חוסני.
16/09/06 ©
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|