צפיתי בה תמיד מחלון של המרפסת. לא התכוונתי אבל כך יצא.
בהתחלה היא משכה את עיני , בעיקר כי הנוף בו היתה קיימת כאילו
היה קיים אבל היא לא השתלבה בו.
הייתי כבר רגיל לראות אותה בימים אלו ועדיין הייתי מופתע כל
פעם מחדש.
כבר ידעתי מהי הרוטינה היומית שלה, פחות או יותר מתי היא קמה
בבוקר, ושהיא מתפללת בתנועות כאלה מצד לצד, אבל גם מדי פעם רק
עומדת וממלמלת, ארוחת הבוקר, והשקיית העציצים בחוץ אחר
הצהריים..
זה לא שאני, איך אומרים, עוקב אחריה. או סוג של סוטה כזה. אני
פשוט כאן כרגע, ואין לי הרבה מה לעשות והיא נראית מעניינת.
האופן בו המציאות מסביבה מתקיימת איתה נראה לפעמים כבלתי
אפשרי, החולצה המכופתרת עד למעלה והאופן בו היא משדרת סוג כזה
של "שמירות" כללית בתוך כל הירוק הזה.
בלב שלי קראתי לה הנערה של הצמחים. היו שם הרבה צמחים בחוץ
שהיא היתה אמורה להשקות בזמן שהמשפחה שחיה שם לפני כן היתה
בחו"ל. היא לא תמיד גרה שם, כנראה רק עושה סוג של בייביסיטר
לצמחים. זה מאד קל עם צמחים , הם רק צומחים בשקט, לא משנה אם
אתה נובל או צומח איתם.
עברתי רק לאחרונה לדירה הזו ובזמן שאני לא עובד בחנות יש לי רק
כמה פרקים ישנים של באפי לצפות בהם. משתדל שזה לא ירעיש מדי.
אחד הפעמים שראיתי את אחד מהם היתה דפיקה על הדלת, היא עמדה
שם, שמורה כרגיל עם קצת שיער נוטף, כנראה מהגשם, או שסתם מהמים
של הצמחים, ביקשה סוכר. השארתי את הדלת פתוחה בזמן שחיפשתי
משהו שהוא לא סליל של פילם לתת לה את הסוכר בו. שאלתי אותה אם
היא מכינה עוגה והיא אמרה שהיא מכינה עוגיות שוקולד צ`יפס.
וכשסוף סוף מצאתי, העפתי אליה מבט וראיתי שהיא מביטה בפרק שהיה
על המסך.. היה לה משהו לא מופתע או סקרן, משהו כאילו.. שהיא
מכירה אותה, את הבחורה על המסך. רציתי לשאול אותה אבל היא אמרה
מהר תודה בחיוך ונעלמה.
אחד הימים שקמתי לעבודה עברתי לידה בדרך החוצה, היא ישבה ליד
אחד מהצמחים היותר קטנים שם, וכתבה דברים, משהו שנראה יותר כמו
שיר מאשר רשימת מכולת. היה פתאום צליל של טלפון בפנים הדירה
שלה והיא מיהרה לענות, ואני, למרות שידעתי שזה קצת לא נחמד
ופרטיות וכאלה העפתי מבט בשיר שהיא כתבה שם. היו שם מילים כמו
קסם ולילה, היה גם משהו על שמחה ונהר ודמעה. הייתם מצפים שאני
אזכור נכון? אבל לא זכרתי.
היה משהו בכתיבה שלה שגרם לך להרגיש כאילו היא מנסה לכתוב על
כל מה שמחוצה לה. כל דבר מלבד היא עצמה, אמנם המילים נובעות
ממנה, והיד שלה כותבת, אך כל אלו עניינים טכניים ולא רגשיים.
נראה כאילו הכל היה כבר כתוב מראש. בתכנון קפדני של איפה
ומתי. יכול להיות שרק כך יכלה לכתוב את החיים הצפויים לה.
חשבתי לעצמי שבנערת הצמחים, למרות שנראה שהיא שמחה הרבה, למשל
כמו הפעם ההיא שבאו אליה חברות והם עשו איזה מסיבה קטנה, או
כשהיא מזמינה פיצה לפעמים ונותנת טיפ גדול לשליח פיצה בחיוך,
חשבתי לעצמי שגם אז יש בה משהו שאי אפשר להגדיר אותו כרק עצוב,
או נוגה או רק שמח ומאושר, כמו התשלילים האלה של התמונות
שיוצאות רק מין כתם צבע מטושטש של אנשים, גם היא, למרות קווי
המיתאר הכל כך מדוייקים שלה מטושטשת ומטשטשת באמנות של נערה
שמעולם לא צמחה או נבלה. רק נשארה. |
