ביום חורפי, קר וגשום הבחינו עיניי במלאך.
הוא לא היה מאיר ושליו, הוא היה מפוחד ומבולבל.
זה נראה קצת מוזר מלאך מפוחד, הוא אמור להרגיע ולהשרות
ביטחון.
ריחמתי עליו, הוא נראה כ"כ שברירי ומיד התחשק לי לחבקו ולאסוף
אותו תחת חיקי.
עיניו הגדולות והדומעות הביטו בי בפליאה וכתפיו רעדו - ידעתי
שזה לא מהקור. לא רציתי להתקרב יותר מידי שמא ייבהל וייברח
ולכן התקרבתי רק מעט.
שאלתי אם הוא צריך עזרה ומיד ירדה לה דמעה ארוכה במורד לחיו
השקופה משהו. היססתי, שתקתי יחד איתו וחיכיתי שהוא יאמר משהו.
לבסוף הוא פתח את פיו הקטן והורוד ומלמל - "איבדתי אותה".
שאלתי אותו מה הוא איבד והוא רק חזר ולחש שוב ושוב - "איבדתי
אותה, איבדתי אותה.." לבסוף הוא הוסיף - "או שמא לא מצאתי אותה
מעולם?".
לא רציתי ללחוץ עליו ולכן ניסיתי בדרך עקיפית, שאלתי אותו איך
היא נראית. הוא ענה שהוא לא יודע.
מחשבות רבות התרוצצו בראשי, איך הוא יכול לאבד דבר שהוא לא
יודע איך הוא נראה?
שאלתי אם הוא יודע מה גודלה - "היא ענקית" הוא ענה, והצבע החל
חוזר ללחיו.
ענקית? היא ענקית והוא איבד אותה אבל לא יודע איך היא נראית?
שאלתי אם הוא יכול לאמוד את גודלה. הוא אמר שאי אפשר, שאין לה
גבול.
עכשיו כבר הייתי ממש מבולבלת, שאלתי אותו אם היא יפה. עכשיו
העיניים שלו כבר ממש ברקו - "היא הכי יפה, אין יפה ממנה בעולם
כולו".
ניסיתי לדמיין מה זה כבר יכול להיות אבל הבנתי שזה יהיה מיותר,
החלטתי להוסיף ולתחקר.
- "אתה הכרת אותה?" שאלתי.
-"אני לא בטוח" ,הוא ענה, "אני לא חושב".
שאלתי אותו איך הוא יודע שאין לה גבולות ושהיא כ"כ יפה.
-"ככה אומרים", הוא השיב והשפיל את ראשו.
שאלתי אם הוא רוצה להכיר אותה והוא ענה בעצבות שזה הדבר שהוא
הכי היה רוצה בעולם. הבחנתי בשטף של דמעות שרוצה לפרוץ החוצה
אך הוא התאמץ להשאיר אותו בפנים. הרגשתי איך אט אט העצבות שלו
משתלטת גם עליי. מאוד רציתי לשאול אותו למה הוא לא מצא אותה עד
עכשיו ואיפה הוא כבר חיפש אבל לא היה לי אומץ. במקום זה, שאלתי
אותו במשך כמה זמן הוא מחפש אותה ללא הצלחה.
- "מאז שאני זוכר", הוא ענה והפנה ראשו לכיוון החלון. בשלב זה
כבר הייתי ממש מבולבלת ולא הבנתי ממש על מה אנחנו בדיוק
מדברים, ניסיתי לחבר את כל חלקי הפאזל כדי לנסות להבין..ואז
צצה במוחי השאלה הבאה - "האם יש לה שם???"
- "שם?, אני לא יודע אם יש לה שם, יכול להיות שפעם שמעתי אבל
אני לא זוכר".
ביקשתי ממנו בעדינות שיתאר לי אותה ועיניו נפערו לרווחה, הוא
נראה מאיר וזורח ולפתע החל מדבר בשטף -
"זה לא קל לתאר אותה, בעיקר בגלל שאינני בטוח שאי פעם נפגשנו.
אבל היא מקסימה, היא הכי טובה בעולם, היא מאירה אותך וגורמת לך
להיות מאושר, אתה לא רוצה שהיא תיגמר לעולם. כשהיא נמצאת
בסביבה כל מזג אוויר הוא טוב, גם הגשם והרוח מחממים אותך".
הקשבתי בריכוז, מהנהנת בריכוז עם כל מילה שלו. ככל שהוא המשיך
לדבר כך הוא נראה מלא יותר, מלא בטוב. הוא המשיך:
- "למען האמת אני חושב שאולי פעם כמעט פגשתי אותה אבל אני לא
בטוח, אני חושב שאולי אבל.. אני רק יודע שהיו לי דגדוגים בבטן
וחייכתי הרבה, הלב התכווץ לי והרגשתי שהאוויר מתוק מתמיד אבל
אז- פתאום זה נגמר". ההבעה שעל פניו חזרה להיות כמו ברגע
הראשון בו ראיתיו, הוא נראה ריק ושבור. אבל באותו רגע כבר
ידעתי מה הוא מחפש, ידעתי גם שאי אפשר למצוא את זה ע"י
חיפושים.
ניגשתי אליו והנחתי את ידי על כתפו ברכות. לחשתי לאוזנו שאני
חושבת שאני יודעת מה הוא איבד.
-"את יודעת???" הוא הפנה אליי את ראשו ולראשונה הוא הביט את
תוך עיניי.
-"אני חושבת שכן, אתה איבדת את האהבה!".
עיניו הביעו פליאה וראשו הינהן באיטיות, הוא חזר על דבריי
באיטיות מופתית:
"א-ה-ב-ה, אני חושב ששמעתי מישהו קורה לזה ככה, את יודעת אולי
איפה היא?".
חייכתי, לא הייתה לי תשובה סופית, רק ידעתי להגיד לו שלא יחפש,
שייתן לה לבוא וכשהיא תגיע זה יהיה בסערה. סערה שתפרוץ לתוכו,
אמרתי לו שלא יעיז להתנגד ושיתנהג אליה בעדינות, היא כבר תדע
איך לחדור לתוכו.
אהבה תמימה וחמימה - אין לה גבולות, היא הכי יפה, אין יפה ממנה
בעולם כולו.