"יין זה אלגנטי" אמרתי. חצי צוחקת.
הוא היה נראה קצת מטושטש, אולי מהאור החלש שעשה צללים קטנים על
הפנים שלו. אולי זה אני. אולי זה היין. אפילו עכשיו כשאני
נזכרת בתמונה הזאת אני לא מצליחה להזיז את העיינים ממנו.  זו
תחושה מוזרה.לא קורה הרבה.
"אני רואה אותך פעמיים" אמרתי. שוב חצי צוחקת.
"אחד שם. ואחד פה.." . "איפה פה?... לידך?"
כן. הוא חייך ואני קברתי את הפנים שלי בסדין שכיסה אותי. יש לו
ריח של כביסה.  "אל תחייך" אמרתי "זה קשה לי יותר".
"טוב אז אני לא אחייך". הפנים האלה לא היו יכולות להקסים אותי
פחות גם בלי החיוך הזה. "עזוב . לא משנה. זה קשה גם ככה".
זמזמתי לי שיר, סתם שיר, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.
נדבק לי מהרדיו או משהו. הוא התחיל לזמזם יחד איתי, היצור הקטן
והמקסים הזה שר לי. זה עשה לי סחרחורת... או אולי זה מהיין.
"כמה כוכב. כמה רוח. כמה שיכור מרגש הכוח. מאהבה או מבטן
כואבת, כמה קשה לקום וללכת".
"אני עצובה". אמרתי.
"למה?"
"כי אני לא רוצה שהוא ילך".
"הוא לא רוצה שתיהי עצובה" הוא חייך.
"את רוצה שהוא יחזור?"...
לא. אני לא רוצה שהוא יחזור. חשבתי. אני לא רוצה שהוא יחזור כי
אני לא רוצה שהוא בכלל יילך. אני רוצה שהוא יתקרב , וישאר. אני
רוצה לגעת בעדינות בפנים האלה ורק להסתכל אליו שעות בלי לדבר.
"כן... אני רוצה שהוא יחזור". אמרתי. וידעתי שהוא לא יחזור.
הם קמו והלכו ואני נשארתי. נכנסתי למיטה והרחתי את הסדין הזה,
עם הריח של הכביסה. כמה פאטתי , חשבתי לעצמי.
העיינים שלי קצת שורפות, הוא חסר לי בעיינים. מחר אני אקום
בבוקר, ואסע לי לירושלים, ואחזור לחיות את החיים האלה שאני כל
כך אוהבת. ומדי פעם כשיהיה חסר לי להרגיש משהו... חסר לי
להרגיש ככה. זה מה שרציתי. להרגיש שאני רוצה ולא רק מסכימה.
להרגיש שאני הולכת לישון וחושבת על... מישהו שהכרתי שעתיים?
לא. זה רק היין שמדבר. זה לא החיים, זה סתם, זה לא באמת. החיים
הרבה יותר אפורים והחלטיים ומסודרים. אמרתי לו שאני חושבת
שלדעת להגיד לא למשהו שאתה רוצה, זה אומר שיש משהו שאתה רוצה
יותר. ההבדל בין ילד למבוגר זה היכולת להיות בשליטה, לדחות
סיפוקים.
אבל אולי אני רוצה לאהוב כמו ילדה קטנה? בלי שליטה?... מי מדבר
פה על אהבה בכלל? תשלטי בעצמך. קחי את עצמך בידיים. מחר אני
אקום בבוקר, לדבר שאני רוצה באמת. שמעת אותי? רוצה באמת. ואולי
הוא רק בא להזכיר לי שזה שם וזה קיים ואפשר להרגיש את זה...
אולי.
"כמה קשה לקום וללכת..."