היא מיוחדת, חשבתי לעצמי.
זה הדבר הראשון שעבר לי בראש. היא מיוחדת.
תלתלים חומים פרועים, במן תספורת פרועה שדומה לליפה.
אבל כל כך הרבה יותר יפה מזה.
עיניים ירוקות, ממזריות. כמו של חתול.
אבל הרבה יותר יפות משל חתול.
לבושה כמו פריקית שחזרה מהודו, עם כל מיני בדים הודיים מוזרים,
ושרשראות וצמידים ועגילים מיסטיים, או בכל אופן ככה זה נראה.
אבל כל כך הרבה יותר יפה מזה.

התיישבתי על השולחן לידה.
היא הפנתה את מבטה אלי, מחייכת.
"היי, קוראים לי ליאת", היא אמרה.
איזה שם יפה, חשבתי.
"מור, נעים מאוד", אמרתי.
הסתכלנו אחת על השניה והיה מן חשמל באוויר.
הייתה איזו הרגשה מוזרה כאילו לחצנו ידיים או משהו כזה ולמרות
שבכלל לא היינו קרובות הרגשתי כאילו קשה לי לנשום, כאילו חסר
לי אוויר.
"התפלאתי על מה שאמרת מקודם, על אנשים שקשה להם לקבל אותנו",
אמרה ליאת.
"זה נכון, לא?" אמרתי, "באמת רואים בנו יצורים, אנשים שונים,
אחרים. זה מגעיל אותי".
"לא חייבים לחשוב על זה ככה", החיוך היפה שלה החליק מפניה.
הרגשתי כמו ילד נזוף. "אני מצטערת, ככה התרגלתי לחשוב על זה".
"שטויות", היא אמרה.

הרגשתי חום מוזר עולה ומתפשט לי בכל הגוף.
רציתי לצאת להרגע, אבל לא רציתי להתרחק מליאת.
"היי, את רוצה ללכת...אממ...לשתות משהו? נורא חם לי, בא לי
אייס קפה" שאלתי, ומיד התחרטתי ששאלתי.
"אייס קפה נשמע לי מצויין" היא חייכה.
יצאנו לרחוב, ליאת הובילה לאיזה בית קפה שהיא מכירה והלכנו
בשתיקה.
שוב הרגשתי את המתח המוזר באוויר.
"אז...אז ממתי את יודעת שאת...כזאת?" שאלתי.
"כזאת איך?" היא חייכה שוב בשאלה.
"שאת...שאת כזאת, נו", בלעתי את הרוק והרגשתי איך הלב שלי פועם
חזק מאוד. חזק מדי.
היא שוב חייכה את החיוך המסתורי והיפה שלה, "מאז ומתמיד" אמרה,
"את?"
"לא מזמן...לא מזמן גיליתי את זה". הרגשתי שאני מתקשה לבלוע את
הרוק שהצטבר לי בפה. מאיפה מגיע לשם כל כך הרבה רוק?!
"אז זה בטח היה מאוד מרגש...הגילוי" היא אמרה.
"כן, זה היה...נהדר" צחקתי במבוכה.

פתאום שמתי לב שאנחנו נמצאים ברחוב צדדי, רחוק מכל מיני חנויות
שאפשר לקנות בהן אייס קפה.
"תגידי, איפה אנחנו בדיוק?" שאלתי.
היא עצרה ותפסה לי את היד, מובילה אותי לקיר מוסתר, רחוק מעיני
אנשים. היה מן שקט באוויר.
"מה לעזאזל את עושה?", הלב שלי איים להתפוץ לחתיכות.
"תגידי לי, למה את חייבת לדבר כל כך הרבה? את תמיד חייבת להיות
בשליטה? תרגעי כבר, קחי נשימה עמוקה, תעצמי עיניים", היא
התפרצה במן להט מוזר שכזה.
הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח. "מה את רוצה?!"
"נו כבר, תעשי מה שאני אומרת לך, תעצמי עיניים ותתחילי לשאוף
אוויר, עמוק פנימה, ולנשוף אותו החוצה, בדיוק".
ובלי ששמתי לב עשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה, עצמתי עיניים
והתחלתי לנשום לאט לאט. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה.
נשימות עמוקות, ממלאות.
הרגשתי איך הלב שלי פועם לאט יותר, נרגע.
כשפקחתי את העיניים ליאת עמדה מולי, הפרצוף היפה שלה היה קרוב
מאוד לשלי. קרוב מדי.
עצמתי שוב את העיניים והרגשתי איך השפתיים שלה נצמדות לשלי,
רכות ונעימות. דורשות, אבל מתמסרות.
הרגשתי איך הלשון שלה מחליקה לאט לאט לתוך הפה שלי, ובלי ששמתי
לב גם הלשון שלי הייתה פתאום בתוך הפה שלה.
היה לה טעם טוב.
הידיים שלה נכרכו סביבי, פלשו לכל מיני איזורים לא להם, מתחת
לחולצה. זה היה נעים.
לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי, אז פשוט כרכתי אותן
סביב המותניים שלה וליטפתי אותה.

כשהתנתקנו, פקחתי לאט את העיניים, כמו שפוקחים עיניים כשמפחדים
לראות מה יש בחוץ.
ושוב ראיתי את ליאת, הפעם היא חייכה חיוך גדול.
"נו, אז איך זה?" היא צחקה.
"איך מה?" שאלתי.
"איך זה להיות לסבית?"