אני זוכרת את זה, כאילו זה היה אתמול.
הגעת אליי אחרי סופ"ש יותר מדי ארוך שלא התראינו.. לא יכולתי
להתאפק !
ממש כמעט קרעתי ממך את הבגדים, אחריי שסיימתי להתנפל עלייך
בנשיקות,
ולא מצליחה בכלל לחשוב איך אני אסתדר עם זה שתברח לקורס מפקדים
ואני אשאר פה מאחור ואראה אותך רק בסופ"שים כשתנסה לתמרן את
הזמן ביני, חברים שלך, המשפחה.
לפני הפעם הראשונה של שנינו... שלי... חשבת שמשהו יושב לי על
הלב ובגלל זה אני כ"כ מופנמת וסגורה, היית בטוח שחוויתי טראומת
ילדות נוראית שאני מנסה להסתיר, והוספת ואמרת שאני צריכה
להתחיל לסמוך על אנשים. כששאלתי : "איך אני אדע אם הם יפגעו
בי?"
ענית בפשטות: "את לא תדעי... אבל לפעמים את חייבת לקחת את
הסיכון."
לקחתי אותו.
הורדתי מעליי את כל שכבות ההגנה, עד שנשארנו רק שנינו - אני
ואתה.
בלי שום מחסום אפשרי, בלי דרך לסגת אחורה ושכבתי, שכבנו, בפעם
הראשונה.
כשבאת ביום ראשון, כמובן שתמיד הגענו לאותה הנקודה ועוד באותו
יום במיוחד.
"אני ממש התגעגעתי" מלמלתי.
"גם אני" ענית לי, בשקט, תוך כדי שאנחנו מתנשקים בלהט.
בדר"כ אחרי זה אנחנו נשארים מחובקים עד לבוקר... עד לשעה בה
אני מתעוררת, שהיא כמעט תמיד לפנייך, ומעירה אותך בנשיקות!
הפעם, זה לא קרה.
אמרת שאתה צריך ללכת לשירותים. התלבשת וקמת. חזרת ונשארת קריר.
כשהתלבשת אצלי שמעו מבחוץ את אמא שלי רבה עם אח שלי ואחותי, או
שהם רבו והיא התערבה - זה לא כ"כ ברור... כמובן שצחקתי על זה
ובאתי והתיישבתי על ידך. הייתי צריכה שתחבק אותי, תנשק אותי על
המצח, תגיד לי שגם אצלך זה ככה, אבל פשוט ישבת התלבשת והלכת
לבינתיים למחשב...
אני נשארתי מאחור, פגועה, מחכה שתחזור - שתשים לב, שתשנה גישה,
תראה שאכפת לך... משהו. תראה רגש! וכלום..
לפעמים יותר נורא מלשכב עם מישהי ואח"כ לא להתקשר אליה בבוקר
למחרת זה לאהוב אותה ופשוט בבוקר [או בלילה] בהיר אחד להראות
אדישות וקרירות מעין כמוה.