באספת-ההורים בגן-ליאורה, ישבתי תחת עץ-התפוח. שם,
בקצה-הגינה, ליד ערמת-הקומפוסט, הרגשתי כמו נחש בקש.


אצל חיים-של-ליאורה למדתי פעם נהיגה.
הוא גבר נמוך ומוצק בן ארבעים פלוס. אם נוסיף ונציין שמורה
לנהיגה הוא גרסה מעודכנת של ליפא העגלון, האם סביר שאתאהב בו?
קצת פחות מהסבירות שעידו, בן-זוגי הטייס, יידלק על
מראה-הכופתא של ליאורה.
אבל יש לחיים חיוך חמוד וידיים חכמות, שבנו, תיקנו וצבעו את
הבית ואת גן-הילדים הצמוד לו.
בוסתן-הפרי היה גן-העדן של ליאורה.

"נהגוס!!!" מישהו צרח. "תגיד לתלמידה שלך שלא תחנה נגד
הכיוון."
"צודק," אמר חיים. "חניה נגד הכיוון בחד-סטרי זה דו"ח-משטרה."
"שטויות, אולי הרכב עומד ככה מקדמת-דנא?"
"אפשר לבדוק לפי מספר-הרישוי." חיים צחק.
"יקרה בינינו משהו?" שאלתי, כשידו עטפה את ידי והעבירה אותנו
לרוורס.
"אולי בגלגול הבא. אני טיפוס נאמן."
"גם אני. אולי במציאות נפרדת? לזמן יש נקודות-פיצול."

חיים דגל בפטפוטים עם הנהג.

"רוני, תחליטי לאן לנסוע. מתקרבים לנקודת-פיצול מרומזרת. "
"המחשבות שלך סלולות מדי. הזמן יכול לזרום כמו מים, בו-זמנית
לכמה כיוונים."
"אולי הזמן הוא מים, אבל אנחנו דגים. אנחנו יכולים להימצא רק
במקום אחד. כרגע אנחנו כאן. האפשרות המקבילה איננה אופציה."
"יכולה להיות עוד התפצלות." הצלחתי לעצור בלי לדומם מנוע.
"אבל לא יתכן שההווה שלנו יוביל לעתיד שאינו נובע ממנו,ובגידה
איננה פועל יוצא של נאמנות."
"תמיד חשבתי שההמראות של עידו הן מציאות נפרדת מהנחיתות. כשהוא
ממריא, אני אלמנת-קש."
"זה לא סקסי להיות מרירה. גם אשתי מוקפת גברברים צעירים
בעבודה, ואני רגוע."
"נורא מצחיק."

"מה עושה בחורה כמוך במקום כזה?" חיים הפציע מתוך הבית והתיישב
לצדי ליד ערמת-הקומפוסט.
"הבת שלי אצל ליאורה בגן."
"יש לך בת?"
"מיכלי. כבר שנתיים."
"ממני?" הוא צחק.
"נורא מצחיק. פעם אפילו אופציית ההתבדחות על הנושא היתה
מחוץ למים הטריטוריאליים."
"עדיין מאמינה שיש רוני וחיים מקבילים?"
"הכל מוכתב, אבל לפעמים יש זליגה."
"לא נוכל להפוך את עורנו."

ליאורה התחילה לדבר, התחילה רוח שהקשתה על השמיעה, ומבטי הורים
נרגזים הופנו אלינו.
שקט שיהיה!!!
"הדגים אינם בוחרים באפשרות," לחשתי. "הם מתפצלים לתוכה."
"כלומר?"
"לו חיינו באפשרות האחרת, עורנו היה מותאם למים הטריטוריאליים
שלה."
"אנחנו כאן."
"בגלל כוח-המשיכה, אבל יש עוד כוחות, למשל הכוח הצנטריפוגלי.
לפעמים הזמן מסתחרר במהירות וכמה דגים מצליחים להינתק."


רוח רוח.
מן העץ נפל תפוח והתפצח על ראשי. הרוח סחררה חול ועלים על
הקרקע, וטאטאה את הקש מערמת-הקומפוסט.
"מסכנה, כולך מכוסה קש." חיים עטף אותי במעילו.
ליאורה נפרדה מההורים ליד השער.
"איזו רוח, מצטערת." אמרה. "רוני, תמסרי דש למיכלי, ומה איתך,
חיים? הבנים איתך בסוף-השבוע?"
"נראה לך שהיא עוד כועסת?" שאלתי כשיצאנו. לא הייתי שלמה עם
זה שמיכלי אצלה בגן.
"ברור, אבל היא הגננת הכי טובה בסביבה."