הסיבה השניה בגללה אני אוהבת את החורף היא האור. אור רך.
אנשים שהם קצת עיוורים לגוונים יאמרו שחורף הוא אפור. הם
טועים. האור הזה, המסונן, מקרין את הצבעים אל תוך הרשתית
בעדינות רבה יותר, כאילו היתה פה אירופה עכשיו. לא במובן של
הבה נהיה אירופה, אלא במובן של, כמה טוב לו היינו חיים ברוגע
אירופי. כאן. הירוק נח על הדשא, קטיפתי. השמיים אינם תכולים
אלא נראים חיוורים ואטומים, אבל הצבעים שעל פני הארץ מחייכים
בחמימות. בקיץ תוקפת מסביב אלימות גדולה של צבע ושל עומס רגשי.
האישון, שומר המסך הטבעי שלנו, מצטמצם ומצטמצם ומנסה להימלט
מהצריבה הפרמננטית. קל להסתנוור בקיץ, מגוף חמים ושזוף שחולף
ליד בחולצה קצרצרה, ממחשוף קפיצי מוקף רצועות דקיקות להכאיב של
גופיה. בחורף אפשר לראות את הדברים וגם להביט בהם. בחורף
הסוכריות עטופות ניירות צלופן, משאירות את הרגעים של התרגשות
הקילוף לפנינו.
בסוף אוקטובר אני מחליפה את הפילם במצלמה מצבעוני לשחור לבן,
ויוצאת אל השעה בה מתחילים הצבעים, קצת אחרי הזריחה. האויר
טהור ושקוף ונשאף פנימה בהרחבה. אני, הרוגת תמוזים, מתעוררת
לתחיה. העין השלישית שלי חוזרת לראות את הדברים במקום להתגונן
מפני הבוהק שבהם.
כמו סוגים אחרים של ראיה, גם העין השלישית נצרכת למורה שיסמן
את הדרך אל פקיחתה. איך להביט, כיצד לזקק את הרגע, והשניה
הדקה הזו שבה הקומפוזיציה הופכת מבנאלית למדויקת, יודעת לספר
סיפור מבלי לדחוף אותו בכוח בגרון.
מורה טוב ילמד אותך את דרכך שלך להביט. מורה פחות טוב ילמד
אותך לראות כמוהו. אני לא יודעת אם אני תלמידה טובה, אבל היה
לי מורה טוב. הוא עזר לי לחוש איזה רגע לבחור. מתי להוסיף,
מתי לגרוע, מתי להתאפק כשצריך. יש מצולמים המאמינים שצילום
גורע מנשמתם, לוקח חלק מהם איתו. אני מרגישה שהצילום מכפיל את
הרגע, ובכך מביא אותו ליקום מקביל שבו הזמן אינו מימד.
כשצילום הוא טוב, המימד הזה קורא לך להיבלע לרגע בתוכו, לנשום
לשבריר של תודעה את האויר שבין העולמות.
אני לא בטוחה שאת כל זה אמר המורה שלי, אבל אני זוכרת
שכשדיברנו בינינו על העבודה הראשונה שעשיתי אצלו בקורס (אפילו
לא צילום. סתם הנחה מניפולטיבית של חפצים על נייר צילום שנחשף
לאור), רגע אחד הסתכלתי על דף של נייר צילום (ברודריגה 2, אם
אני לא טועה), ובמשנהו הייתי בתוך משהו. הבפנים הזה היה לא
מאורגן, כמו מה שניסיתי לומר בעבודה הזו. מורל, המורה, לימד
אותי איך להסתכל על הדבר הרגעי הקפוא שבראתי, מעבר להתאהבות
הנרקסיסטית במעשה האסתטי שלי. והוא כמעט שלא היה צריך לדבר
כדי להסביר את זה. לא שנעשיתי צלמת מעולה, אבל אני חושבת
שהייתי למתבוננת טובה יותר.
קראו לו מורל דרפלר, מורה, וגם אמן מוכשר. במקרה, השבוע,
מנותקת-חדשות שכמוני, גיליתי שהוא נהרג בפיגוע בתחנת הרכבת
בנהריה, עוד אחד ברשימה שחולפת ככה לפני העיניים אבל בירכתי
המוח.
והרגשתי מוזר. מה לו ולי, אחרי עשר שנים, איזה חותם משאיר
מורה, לא גורו, סתם מורה טוב בצומת חשוב של ההתפתחות, ותהיתי,
איך הוא היה מציע להתבונן במקום המסוים הזה על הרצף ההיסטורי
הממשיך להתקדם על המסוע כל הזמן, ואיך לשמר את הרגע, זה
שלפניו הוא היה מורל ואחריו כבר לא, איך להשאיר אותו צלול,
צפון בתוך המולקולות שעל גבי נייר הצילום. |