[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
מיקלדופוביה

מהקובץ: "הממד הרביעי"
אבא בוכה בחדר השני וזה משגע לי את הראש. אני לא מצליח
להתרכז. יש לנו בעיות איתו - לי ולאימא - הוא פשוט לא מסתגל.
זה לא דבר חדש, להרבה מהדור שלו יש בעיות מסוג זה. אני חושב
שלא תהיה ברירה, נצטרך לעשות לו מבחני הסתגלות. הוא נורא פוחד
מזה, כאילו שזה אסון. בעצם המבחנים קלים, אני עובר את כולם
כמו כלום, אבל אני מומחה בלעבור בחינות. ככה הכריזו עליי
כגאון. הא, נזכרתי, עוד לא הצגתי את עצמי; אני 'ג', זה בשביל
גאון, אני בן תשע וחצי ויש לי כבר חוזה עם IBM; הם פשוט נפלו
לקרשים כשראו את התוכנות שלי.
אימא! אולי תעשי משהו שיפסיק את הרעש הזה... אני יודע מה?
אולי תתני לו סוכרייה, או עפרון ונייר, שיכתוב את הדברים
הדביליים שלו. את בטוחה שאי אפשר לוותר לו פעם אחת?
שלא תחשוב שאנחנו רעים אליו. אנחנו יודעים שהוא לא אשם. הוא
פשוט חולה; יש לו 'מיקלדופוביה', נשמע מסובך, אבל בעצם לא כל
כך. אני עושה את כל הדיאגנוזות בבית. יש לי קשר למרכז הרפואי.
אני מקליד את הסימפטומים, איך שאימא אומרת לי, ואחרי כמה דקות
יש דיאגנוזה וגם המלצה על הטיפול המתאים. אצל אבא הם קבעו שזה
כרוני, לא ניתן לריפוי. אבל בעצם זה לא כל כך נורא, בסך הכול
הוא לא מצליח ללמוד להקליד ולדבר עם מחשבים. הוא מקליד עם
אצבע אחת כמו דביל. בכל פעם שהוא רואה מקלדת, הוא נכנס להלם -
הוא איבד את הX- לפני הרבה זמן ומאז עוד לא מצא אותו. הוא לא
מסוגל להקליד פקודה אחת בלי לקבל איזה שלושה SYNTAX. אף אחד
לא מבין איך יצא גאון כמוני מאחד כזה. אני זה משהו אחר בכלל;
התוכנות שלי נורא מבוקשות; כל הילדים בשכונה רוצים להתקשר עם
המחשב שלי. אתה יודע? אין לי כמעט זמן ללמוד את כל הזבל הזה;
ספרות, היסטוריה, ואפילו מתמטיקה. אני לא אומר שמתמטיקה זה לא
חשוב, לפעמים צריך קצת בשביל מחשבים, אבל לא יותר מדי. הדור
הקודם צריך היה לדעת חשבון בשביל תכנות; היום, עם כל העכברים
האלה, לא צריך יותר. אבל הנה אני אראה לך שגם אני יודע.
בתוכנית הם קוראים לזה 'הרחבת-אופקים'; אני לא כל כך יודע מה
זה, הסבירו לי שזה בשביל פיתוח האישיות. מצחיקים, גאון כמוני
צריך פיתוח אישיות. אבל הבטחתי להראות לך איך אני מחשב
חשבונות. שש כפול שש זה... שלושים ושבע; טוב, סתם צחקתי, אני
יודע שזה ארבעים ושתיים. הנה, אני אראה לך במחשב... הא? זה
שלושים ושש. אתה בטוח שזה לא בHEX-? אני בכלל לא מבין את כל
העניין הזה עם הHEX- והBINE-. מסכנים הזקנים, היו צריכים את
כל זה לעבודה. עוד לא סיפרתי לך כלום על המחשב שלי; זה לא כמו
המורה הקודם שלי, זה משהו רציני. קבלתי אותו בחינם מIBM-. יש
לו איזה גיגה ברם והשד יודע כמה בדיסק. בינתיים עוד לא נסתם.
הוא שוב מתחיל עם הבכי הזה. אני חושב שלא היה קורה אסון אם
אימא הייתה מרשה לו לכתוב בעט ונייר כמו המפגרים. הוא כותב
דברים נורא משעממים; לא על מחשבים ורובוטים, רק על אנשים
סתומים כמוהו.
כשקנו את המשחק שהמצאתי במאה אלף דולר, אימא תכף הבינה שכדאי
לה להיות החברה שלי ולא של אבא. הוא, אם היו מסכמים את כל
התמלוגים שלו בחמש השנים האחרונות מהקשקושים שהוא כותב, היה
מגיע אולי למחיר של מקינטוש מהדור הקודם. מי הם בכלל הקוראים
שלו? זקנים משעממים כמוהו.
הא, עוד לא סיפרתי לך על המשחק שלי, אז הרעיון בא לי
כשהסתכלתי בערוץ של 'הפלייבוי'. היה שם סרט, מה אני אגיד לך,
קטעים: הבוס קרא למזכירה, שתזכיר לו והיא הזכירה לו כל כך
טוב, עד שהתחיל לרוץ אחריה במשרד. היא ברחה, לא ברצינות,
בשביל 'הדאווין', עשתה בלגן במשרד, עד שתפס אותה, הפשיט אותה,
השכיב אותה על השולחן וזיין אותה. תכף בא לי רעיון לעשות משחק
אנימציה. קראתי לו: 'זיין את המזכירה'. זה הולך ככה: הבוס רץ
אחריה והיא בורחת, מזיזה רהיטים, מפזרת ניירות. אם הבוס מגיע
לדלת ראשון, הוא יכול לנעול אותה ואז לרוץ אחריה בשקט עד
שיתפוס אותה. אבל הוא גם יכול לקבל החלטה אחרת, הוא הבוס, לא?
אם החליט לקחת סיכון ולא לנעול את הדלת, היא יכולה לברוח לו.
אבל אם תפס אותה לפני שהספיקה לברוח, הוא עושה לה את זה ואז
יכולה להצטרף פקידת הקבלה ואז הם עושים אורגיה והמחשב משמיע
קולות של זיון. אבל, וזה הקטע, לפעמים המחשב מחליט אחרת; ואז
באה אשתו במקום פקידת הקבלה. היא רואה אותם, משמיעה צעקה ותכף
מתחילה לזרוק עליהם דברים. הם לא כל כך יכולים לברוח, בגלל
שהם באמצע הזיון. עד שמוציאה אקדח ויורה בשניהם. סוף המשחק.
בדרך כלל המשחק הוא הבוס והמזכירה היא המחשב, אבל אפשר להחליף
תפקידים. זה בשביל נשים וגם בשביל גייז. אפשר גם לשחק את זה
בשניים, אבל זה אולי לא כדאי, אני יודע? אני עוד לא מבין בזה.
החברה שינתה את שם המשחק ל'משחק מנהלים' וזה הלך כמו 'ויסקי
און דה רוקס'. הם משלמים לי תמלוגים, ואני הסכמתי שאימא תהיה
שותפה שלי. אתה רואה איזה בן טוב אני?
אני מתכנן עכשיו משחק חדש, בטח יצליח כמו הקודם, אני קורא לו:
'הרוג את הבעל ואנוס את האישה והבת'. אתה מתאר לך מה ילך שם?
אתה רוצה לפגוש גם את אבא? אני רק אשאל רשות מאימא: "אימא!
להרשות לו לראות את אבא?"
"---"
"טוב, מאה אחוז."
אני אביו של גדי, 'שייגץ גדול', אבל הוא בחור כהלכה, מסתדר
טוב בעולם החדש, התהילה לא קלקלה אותו. כל מה שסיפר לך עליי
בוודאי נכון. אם תשמיע לי את ההקלטה שלך אדע על מה לדלג.
תודה.
אני מקווה שאתה לא מתרשם לרעה מסגנונו הבוטה. כך הם בני
הנעורים של העולם החדש, מאוד ישירים, עד כדי חספוס. אבל עוד
לא הצגתי את עצמי, איזה חוסר נימוס מצידי; מלבד היותי אביו של
'הגאון' יש לי גם שם פרטי, תודה לאל. שמי זלמן, אבל בחוג
המשפחה קוראים לי 'ז' בשביל 'זקן'.
קשה לי בעולם הזה, התמורות מהירות מדי. העולם שייך לצעירים.
כך זה צריך להיות אולי, איני בטוח. בעולם הישן זקן היה כינוי
מכובד; 'זקני העדה' היו הסמכות, וזאת בתוקף ניסיונם. היום הפך
הדבר לשם גנאי. 'זקן' אינו עוד אדם שגילו מופלג אלא כזה שלא
מסתגל. למה אני לא מסתגל? בעיקר למחשבים. אני לא יודע כל כך
לדבר איתם. לפעמים נדמה לי שהם מתאכזרים אליי במיוחד. בכל פעם
שאני רואה מקלדת אני נתקף בפחד. מכאן שם המחלה שלי;
'מיקלדופוביה'. אני מוכן להישבע שהQ- והV-, ובייחוד הX-,
בורחים ממקום למקום כדי שלא אמצא אותם. אחרי הרבה חיפושים אני
מצליח למצוא את האותיות, ואז אני מקבל ללא ספק SYNTAX ERROR
למה? כנראה שברח לי הפסיק, או הוספתי רווח מיותר.
שמעת בוודאי מ-'ג' שאני סופר. זה נכון, אני כותב לפעמים, אלא
שהרבה זמן לא כתבתי כלום. לא בגלל שיבשו מקורותיי; אני בטוח
שכתיבתי הייתה שופעת, אם היו מרשים לי להשתמש בעט ונייר. אלא
שלא כך הוא; אשתי ובני מחייבים אותי להקליד במחשב. אני עסוק
כל כך הרבה בחיפוש האותיות והפקודות, עד שזה הופך להיות עיקר
העבודה. וכל הרעיונות בורחים לי.
בוא גש הלום, שלא יגונב לאוזניהם; אני הערמתי עליהם, אני לא
כותב במחשב, אבל אני מחבר סיפורים במוחי וזוכר את כולם. כלפי
חוץ אני מנסה להראות חיובי לכל הקומפיוטיזציה הזו, אבל במעמקי
נפשי אני יודע שזה בסך הכול טמטום גדול. יש בכל הצורך הזה
להיות חד משמעי עד כדי גיחוך, אלמנטים של פאשיזם. הצורך לחשוב
בצורה אחת בלבד, לדבר שפה אוניברסאלית ובתבניות של פקודות,
ומעל לכל - הפיכת הדבר לאופנה, היו תמיד הכלים ששירתו את
הפאשיזם. איך הצליחו לשכנע כל כך הרבה אנשים להאמין שחשיבה
מחשבית של צעד-אחר-צעד יש בה קדמה? לי נראה הדבר כדרך טיפולית
לקשי תפיסה. דע לך שכל מה שאתה צריך כדי להסתדר בעולם המודרני
הזה אינם אלא תכונות נחותות כגון זיכרון חזותי וחשיבה תינוקית
חסרת אסוציאציות.
נסחפתי קצת, אבל הכוח בידם. הם יכולים לאלץ אותי להיבחן בכל
הטמטום הזה ואם לא אעמוד בבחינה, להכניס אותי להסתגלות. רשמית
ניתן לחזור משם לאחר הצלחת הטיפול, אני עוד לא פגשתי אחד
שחזר. תאר לך, אדם בן ארבעים ילך לבית אבות מרצון?"
"!---"
"ג! נדחה את המבחן למחר. לא מנומס להפסיק את הריאיון באמצע."
"!---"
"אני כן אעשה אותו מחר. אולי תוכל קצת לאמן אותי לפני המבחן
הרשמי?"
כך הם לוחצים עליי יום-יום. נמאס לי מכל העניין. מחר אני אכנע
לרצונם. תודה שהרשית לי לשפוך את לבי בפניך."
כפי שאתה מבין, אני אמו של 'ג'. אני חיה רק בשביל הגאון הזה.
"?---"
לא, אני לא מבינה דבר במחשבים. אבל כן מבינה את סדרי העולם
החדש ולמדתי להסתדר איתם. 'ז' בעלי לא למד עד היום. לא תמיד
הוא היה כזה; כשהיה צעיר היה נראה לי הרבה פחות 'זלמן'.
כאשר התגלה ש'ג' הוא גאון מחשבים, צריכה הייתי לבחור בין
ניוון בשמרנות ובין הליכה באומץ, יד ביד עם הצעירים. אני
בחרתי - כמו שכל אישה הייתה בוחרת - להישאר צעירה 'גזעית',
במקום להזדקן. למדתי להאזין למוזיקה רעשנית, להשתמש במילון
המיוחד שלהם והחשוב ביותר, לדאוג להיראות צעירה תמיד; להתלבש
בבגדים המתאימים לגיל שאותו אני רוצה לאמץ ולעבור מדי פעם
טיפולים רפואיים מתאימים, שמוחקים את אותות הזמן. אם בתחילת
הדרך היו לי ספקות - שניזונו מהתיאוריות של 'ז' - הרי אלו
נעלמו כליל כאשר התברר לי איפה נמצא הכסף. כן, ידידי, כסף זו
לא מילה גסה. שנים רבות התקיימנו בקושי מתמלוגים עלובים שקיבל
'ז' עבור ספריו, הוא תמיד התעקש לכתוב ספרי איכות, שזכו
לביקורת נלהבת מהמבקרים, אבל איש לא רצה לקרוא אותם, ואילו
'ג', בקלילות ותוך כדי משחק, עושה מיליונים. מיליונים זה אולי
קצת מוגזם, אבל ללא ספק חיינו השתנו ללא הכר.
אני בחרתי להפוך הסוכנת של 'ג' ואם הוא מתנה את זה במבחן
הסתגלות ל'ז', אני לא אמנע זאת. אחרי הכול הוא האשם בכך שאינו
מסתגל. אני מרגישה שהוא בז לנו בלבו. ייתכן שבמכון הסתגלות
הוא ימצא את עצמו; שם מרשים להם לכתוב בעט ונייר. זה נשמע
נורא, כאילו שהם מפגרים. 'ג' לא למד מעולם לכתוב, רק להקליד.
זו אולי הסיבה שלא איתרו אותו קודם לכן, מעולם לא נעשה לו
ניתוח גרפולוגי. מה אני מפטפטת. יש לי פגישה עם מנכ"ל 'שיווק
תוכנה בע"מ' בעניין המשחק החדש שהמציא מוחו הגאוני של 'ג'.
שמע, אתה בחור מעניין, בתור עיתונאי אתה יכול להיות שימושי.
אם תהיה בסביבה אתה מוזמן להיכנס. עכשיו אני חייבת לברוח.
צ'או!
"?---"
לא, הוא לא עבר את המבחן בהצלחה. הוא לא הפסיק לחפש את
האותיות, היה יותר גרוע מתמיד, כאילו עשה דווקא.
"?---"
כן, הוא הלך לשם ברצון. פשוט לא היה לו מה לחפש יותר בעולם
המודרני.
"?---"
סופר, הצחקת אותי, אף גזעי לא ייקח את הזבל הזה ליד.
"---"
אני לא מבקר אותו, אימא לפעמים.
"?---"
אתה מתכוון ל'ז' הזה. אנחנו נמצא אותו. במוקדם או במאוחר הוא
יבוא ויבקש שיקבלו אותו, ואנחנו כמו שמוקים נקבל אותו, כי
החוק לצידו. אם זה היה תלוי בי, שייאכל על ידי חיות ביער.
"?---"
אפשר להגיד כך. אף אחד לא ראה אותו יוצא. אנחנו משערים שברח
ליער. זלמן כמוהו לא יחזיק שם מעמד יותר מכמה ימים.
"?---"
אתה שוב כאן? עוד לא מצאו אותו. אולי כבר לא חי.
"?---"
אתה לא תאמין! הוא כאן.
"כמה נחמד לפגוש אותך שנית, אני ממש התגעגעתי לחברת בני אדם.
מלבד רעייתי הנהדרת, שהצטרפה אליי, בשלב מאוחר, בעל כורחה, לא
פגשתי אף בן אדם. אף על פי שדמויי אנוש וצלמי אנוש פגשתי רבים
מאוד."
ג'יין! גשי הלום, יש לנו אורח.
לא, זה לא שמה האמיתי, אני מכנה אותה כך על שם אשתו של טרזן.
אנחנו נשואים כדרך הקופים; חטפתי אותה.
מתי ראיתי אותך לאחרונה? שנה? שנתיים?
"---"
לא!? עשר שנים? כנראה שטוב היה לי שם. כיום הזמן זוחל. אתה
עוד מתעד הכול?
"---"
טוב, שב בשקט ואספר לך את סיפורי. סיפור שיישמע לך דמיוני
לחלוטין.
כידוע לך לא עמדתי בבחינה. האמת היא שלא השתדלתי במיוחד.
רציתי אחת ולתמיד לגמור עם כל המתח הנורא של חיי הקודמים. מיד
עם כישלוני הופיע הרכב שבא להעביר אותי לכאן. לא הנגדתי, לא
היה בכך טעם. אבל קשה להגיד שהשלמתי עם גורלי; לאמתו של דבר
תכננתי את בריחתי תוך כדי הנסיעה לכאן. הגעתי בשעות הערב,
ומיד התחלתי להביט סביב ולחפש אפשרויות בריחה. המוסד אינו
שמור כלל, אבל מוקף מערכות התראה סמויות. אינך רואה גדר, אבל
האמן לי, היא קיימת. הבנתי זאת מיד והחלטתי לנסות את מזלי.
שורת העצים הראשונה של היער נראתה לי לא רחוקה, וביער כידוע
לך ניתן להתקיים זמן בלתי מוגבל, כאשר ניזונים מפירות בלבד.
בדקתי וראיתי שמלבד סידורי האבטחה האלקטרוניים לא מנע דבר את
בריחת דיירי המוסד. אמצעים אלו לא נועדו לעצור את המנסים
לברוח, אלא להפחידם בלבד. מרגע שהבנתי זאת, למדתי לנטרל את
הפחד, ואז, צעד אחר צעד, שעה אחרי שעה, צעדתי כחתול לעבר
השער.
"?---"
כן, פשוט, קמתי ויצאתי, איש לא מנע ממני לעשות זאת. הם לא כל
כך מצטערים כאשר מסתלק דייר, זה רק מאפשר יתר רווחה לאחרים.
כאילו יצאתי לי לשוח לתומי ביער. מצאתי את עצמי לפתע בפינה
מבודדת, לא חסרתי לאיש, ואז בדחף של רגע... זה לא היה בדיוק
דחף, בעצם תכננתי זאת עוד לפני שהגעתי הלום, שאלתי את עצמי:
'אם לא עכשיו אימתי'. קמתי, הקשבתי רגע קט, והתחלתי מחיש
צעדיי אל מסתורי היער האפל. יכולתי לשמוע בבירור את פעימות
לבבי הנרגש מחדווה ומפחד. חדווה על שום מה? על שסוף סוף הייתי
בן חורין, ופחד על הסכנות המצפות לי בדרך שבה בחרתי.
תחילה נראה היער שלו ומואר באורה של החמה המפזזת בינות לאמירי
העצים. אולם ככל שהעמקתי, הלך היער ונהיה אפל ומפחיד. ירד
עליי הלילה ואיני יודע היכן אלון. לא הכנתי לעצמי כל מחסה
מפני הקור וחיות הטרף. זכרתי את אשר למדתי בנעוריי, בהיותי
בשבט הצופים. טיפסתי על עץ קרוב, התכרבלתי במעילי, וניסיתי
להירדם. באותו לילה לא הרביתי לישון, אבל לא חשתי כאושר הזה
שנים הרבה. קולות היער היו לי כשיר ערש, ולמרבה הפלא לא
הפחידוני כלל.
למחרת, המשכתי לצעוד בכיוון בלתי ידוע. כשהייתי רעב, הושטתי
יד לעץ הפרי הקרוב, וקטפתי מפרי גן העדן. הבנתי מיד שאין חשש
שארעב ומחשבה זו עודדה את רוחי. לפני רדת החשכה החלטתי לבנות
לי מחסה; קטפתי עלי דקל אחדים והקמתי לי אוהל דמוי 'ויגוום'
אינדיאני. הבטתי בידיי הפצועות והבנתי שזקוק אני לסכין שיסייע
בידי בהקמת אוהלים ומלאכות אחרות. עד מהרה למדתי להכין כלים
פשוטים, מחלקי ענפים חדים ומעצמות חיות שמצאתי בנדודיי. כל
יום הביא בכנפיו חוויות ואתגרים חדשים.
יום אחד, כאשר התגעגעתי לתפריט מגוון יותר, התחלתי לצוד ברומח
העשוי מענף קשה ומחודד. לאחר מכן למדתי להציב מלכודות. כך
הצלחתי מדי פעם לצוד ארנבות בר ואף אווזים. לא השתדלתי במיוחד
במלאכה זו ולא אחת שחררתי חיה שנלכדה ברשתי. תמיד יכולתי
להרים את ידי ולקטוף פרי מזדמן, או להתכופף וללקט גרגרי יער.
הימים חלפו ללא שמניתי אותם. לא השתעממתי אף לרגע; הייתי עסוק
בהישרדות. לפעמים, ובעיקר בלילות אפלים, נצצו עיני החיות
בחושך ועוררו את פחדיי החבויים, אבל התגברתי על כך ובעצם לא
הייתי בסכנה אמיתית כלל. התרחצתי באגמים ובנהרות השוטפים,
לגמתי מי מעיינות קרים ומרעננים, נרטבתי תכופות מגשמים
וממפלים ונהניתי מכל רגע שביליתי בחיק הטבע, מתבונן, מאזין,
לומד ומתנסה.
חייב אני להעיד על עצמי; בניגוד לרובינזון קרוזו, אני לא
ציפיתי שאוניה תגאל אותי, לא קראתי ספרים ולא ניהלתי לוח שנה.
כאילו קצה נפשי בכל סממני הציוויליזציה, שאותה רציתי להשאיר
מאחור.
בכל יום התקדמתי בכיוון הליכתי, מנצל שבילי חיות לנוחיותי. לא
ביררתי כיוון מיוחד, רק השתדלתי, עד כמה שניתן, לא להיתפס
לתנועות מעגליות, כדי שלא אחזור בטעות על עקבותיי. הרגשתי
עצמי מלך היער, איש לא פלש לתחומי, לא ראיתי אדם, ספר או
עיתון במשך כל אותה תקופה והמוזר הוא שלא חסר לי הדבר כלל.
ככל שהעמקתי בתוכו, חשתי שהיער הופך ונהיה דליל, עד שמצאתי
עצמי בקרחת יער מכוסה פרחי בר. משהו מוזר היה באותה קרחת;
נראה היה שפרחיה סדורים, אף שלא יכולתי להגדיר צורות מוכרות.
לפתע הבחנתי שגם צורת השטח של הקרחת עצמה אינה מהמקובלות; היא
לא הייתה עגולה או אליפטית, עצי היער ציירו סביבה מלבן מוארך,
ואני עמדתי ליד צלעו הקטנה.
יציאה לקרחת היער נראתה לי מסוכנת, כי כל אותו הזמן חשתי
כאילו ננעצים מבטים בעורפי. לא ראיתי כל תנועה חשודה בסביבה,
אבל תחושת הפחד המשיכה ועלתה בי, ועתה התלוותה אליה גם תחושת
חוסר נוחיות שמוכרת הייתה לי היטב; הייתה זו המיקלדופוביה.
מעולם, קודם לכן, לא חשתי כך מבלי שניצבה מקלדת לפניי, ובטוח
הייתי שנפטרתי מאותה מחלה ארורה כאשר נפרדתי בשמחה
מהציוויליזציה. תחושת הסכנה התגברה עד כדי פלצות, התחלתי מטפס
על העץ שעמדתי לידו - לא ידעתי מה גדול כוחי בטיפוס, עד לאותו
הרגע; דהרתי לצמרתו של העץ כמוכה אמוק. מצאתי עצמי יושב על
ענף גבוה ודק; נראה היה לי שלא יוכל לשאת אותי זמן רב. חששתי
להביט למטה, פן אתקף סחרחורת. הרגעתי את נשימתי ואז העזתי;
עיניי חשכו, פרחי הקרחת ציירו, בדיוק ראוי להערצה, מקלדת
מחשב. הרגשתי את עצמי צונח מהעץ ושוקע בתוך מצע רך להפליא,
איבדתי את הכרתי.
חשבתי שמתי, לכן כאשר התעוררתי מעלפוני משוכנע הייתי שאני
בעולם האמת, עולם שלא האמנתי בו כלל, ולפתע ניצב בפניי במלוא
הדרו, ומה היה הדר זה? מצאתי עצמי לכוד ברשת הסוואה ישנה
וקרועה, מוקף, לא תאמין למשמע אוזניך, כמו שלא האמנתי אני
למראה עיניי, גורילות. כן, נכון, גורילות רגילות. הם הסתובבו
סביב הרשת בה הייתי לכוד, השמיעו נהמות מפחידות, כך לפחות
נדמה היה לי. אחרי שהיססו זמן רב העזו סוף סוף לגשת אליי.
משוכנע הייתי שאלו שדי הגיהינום הבאים לענותני. אפילו צחקתי
בלבי לאלו המאמינים ששדי השאול מחזיקים קלשון בידם ולאלו
המאמינים שהאדם הוא נזר הבריאה. חוש הומור יש לו לבורא; קופים
מענישים בני אדם.
שניים תפסו את הרשת בידיהם ונשאו אותה ואני בתוכה, בקלות,
כאילו הייתי חסר משקל. לא ידעתי אם כבוד הוא לי או עונש.
הצצתי מבעד לרשת וראיתי שצועדים אנו בשדרת אבנים מסותתות. לכל
האבנים הייתה צורה אחידה, מוכרת. הם דמו להפליא למחשבים
אישיים. ישנים; צג האבן ניצב על גבי תיבת המחשב, אשר ממנה
השתרבבה מקלדת מאובנת.
ככל שהמשכנו בדרכנו נוספו לצידי הדרך שורות נוספות של מחשבי
אבן, והדרך הלכה ודמתה יותר ויותר לבית קברות; בית קברות
למחשבים. לא ידעתי אם מצוי אני בגיהינום או בגן העדן. האם
מחשבי האבן הם עונשי? או מצבותיהם הם התגמול על מעשיי הטובים.
נושאיי הנחוני ברחבה מלבנית מוארכת, אשר מוקפת הייתה בקופים
רבים ובקצה האחד ניצבה אבן דמוית מחשב ענקי, אשר נראתה כאילו
הוצאה מסרטי וולט דיסני. על המקלדת הענקית ישב לו בנחת ובהבעת
עליונות, גוריל גדול ומרשים. הוא אותת בידו, ומיד ניגשו אליי
שני גורילים צעירים והוציאוני, בעדינות ובזהירות, מתוך הרשת
שהייתי לכוד בה. הגוריל הזקן קם ממקומו והקיף אותי במרחק
ביטחון. כל אותה עת לא הוצאתי הגה מפי מרוב תדהמה ופחד, אבל
עתה, כשנראה היה לי שהסכנה חלפה, התחלתי מדבר: "מי אתם?"
שאלתי ברוב טיפשותי, כאילו שיכולים הקופים לדבר. "איפה אני
נמצא?" המשכתי ושאלתי. הקולות שהוצאתי מפי הדהימו את שוביי.
לרגע עמדו כולם דום, מלמוליהם פסקו - רק עתה הייתי מודע לכך
שמלמלו ללא הרף - והקוף הגדול שנראה היה כמנהיגם, כרך את
זרועותיו השעירות סביב צווארי, משך את ראשי לעברו ונישק אותי
בלחיי כדרך הצרפתים. תדהמתי הייתה גדולה כל כך עד שלא נרתעתי
מנשיקותיו ואף ניסיתי להחזיר לו נשיקה מנומסת. נראה היה שהחיה
הענקית נהנתה מהמעמד ולכן חזרה על פעולתה פעמים רבות ולא
חדלה, עד שהפסקתי אני את המשחק המגוחך.
באותו לילה לא צריך הייתי לחשוש מדבר; ידידיי החדשים, הקופים
הגדולים, הוו משמר יעיל שאף בעל חיים סביר לא היה מעז לתקוף.
הם הכינו עבורי מצע עלים רך ואחר ששכבתי עליו, עייף אך מרוצה,
כיסו אותי ביריעת בד נוקשה. הספקתי לתהות לרגע על מנהגיהם
המוזרים, אבל השינה קטעה את מחשבותיי בעודן באיבן.
הקצתי כאשר קרניה הראשונות של השמש ליטפו את פניי. לפי הזווית
שבה ניצבה השמש שיערתי שהשעה מאוחרת למדי. הבטתי סביבי כדי
לוודא מה חלום ומה מציאות מזיכרונותיי המבולבלים; יריעת הבד
שהתכסיתי בה נראתה ככיסוי אברזין של משאית. עובדה זו, למרות
מוזרותה, הייתה אמת. הרמתי ראשי וראיתי שעדיין מצוי אני באותה
קרחת יער, לא רחוק מכיסא מחשב האבן. זכרתי את מחשבותיי מליל
אמש על העולם הבא, וחייכתי לעצמי; ידעתי, ללא צל של ספק,
שמצוי אני עדיין בין החיים. גורילות עברו לידי בזהירות ובשקט,
כאילו נזהרו מלהעירני. על העצים מעליי ישבו קופים שהשגיחו
עליי ואכלו פרות יער, כבדרך אגב.
ניסיתי לרכז מחשבותיי הפרועות ולא הצלחתי בכך; בראשי התרוצצו
ללא הפסק השאלות: מי הם? מאין הרעיון לפסל מחשבים? איך יודעים
הם שאדם מתכסה בשנתו? מה פשר הנשיקות שזכיתי להן? ומהיכן
יריעת האברזין הבלויה? לא הצלחתי להגיע למסקנה, ולכן שכבתי
ובהיתי נוכחי.
שומריי השגיחו שעיניי פקוחות וגרמו בקריאותיהם להתרגשות רבה.
שוב מצאתי עצמי מוקף בטבעת קופים צפופה המביטים בי, כך סבור
הייתי, ביראה וכבוד.
זקן הקופים, מנהיגם מאמש, זה שישב על כיסא המחשב, ניגש אליי
והמתין.
"?---"
או, כן ניתן להבחין ביניהם, אם רק מעריכים אותם נכונה. הבנתי
ממבע פניו שמצפה הוא שאקום, ואכן כאשר קמתי חייך אליי חיוך
רחב, נטל אותי בזרועי והוליכני בעדינות. צעדנו כך ביער, כשעה.
בכל פעם שמעדתי תמך ידידי הקוף בזרועי ומנע את נפילתי. לאורך
כל הדרך פזורות היו אותן מצבות אבן מוזרות, דמויות מחשב.
בהמשך דרכנו הגענו לאזור של יער צפוף כל כך שנראה היה שעומדים
אנו בפני חומת צמחים בלתי עבירה. בכל פעם שעמדנו בפני גוש
צמחים כזה הפשיל מובילי את החומה הצפופה והעבירני מתחתיה.
מצידה השני נמשכה הדרך עד הגוש הצפוף הבא. עד שעצרנו ליד גוש
צמחיה שמוקף היה בקופים צעירים, ששריריהם העצומים נדרכו מיד
כאשר הבחינו בנו. זקן הקופים אותת להם בידו והם שינו את סבר
פניהם לטובה כשחקנים מיומנים. עתה הרפה מובילי מזרועי, לאחר
שהציבני במרחק ביטחון ממה שנראה היה כחומת צמחים בצורה.
חשתי פרפורי בטן 'מיקלדופוביים' כאשר הפשיל הקוף את חומת
המטפסים... לא האמנתי למראה עיניי - לפניי, על קרונית צבאית
נגררת, מקולפת צבע ומקורה בקשתות חמרן, ניצב מחשב ישן. ניתן
היה לראות עליו, אם כי בקושי, את שרידי הסמלים של הצי
האמריקאי. לפני שהתעלפתי הספקתי לציין לעצמי שיריעת האברזין,
שמיכתי מליל אמש, כיסתה בעבר קרונית זו.
ליקוקי לשון של אחת הקופות הבוגרות החזירוני להכרתי. קיוויתי
שאין הדבר מחייבני לשאתה לאישה. אם כי אחרי ניסיון הנישואין
הקודם שלי, לא הפחידה אותי מחשבה זו.
כאשר הוחזרתי לחיים חזרה גם הסקרנות לקנן בלבי; התגברתי על
הפוביה, וניגשתי לראות את הפלא.
"?---"
"לא, המחשב לא פעל, הבנתי כך מתנועותיו של מלווי שהפעיל
והפסיק את המתג הראשי כמה פעמים, ולא קיבל את התגובה המצופה,
אבל נראה נקי ושמור היטב, נראה היה שזה עתה התקלקל. הקופים לא
הפריעוני, רק הביטו בי בעיניים סקרניות.
תחילה הקפתי את הקרונית, וגיליתי בצדה האחורי קולט שמש שמחובר
היה לסוללות נטענות. 'זה הוא מקור האנרגיה של המחשב,' אמרתי
לעצמי, 'מה פלא שאינו פועל, הרי ניצב הוא בצל.' לא הייתי
מומחה גדול למחשבים, כידוע לך, אבל הרגשתי ככזה בין אותם
בורים.
מהדומייה שהשתררה הבנתי שמצפים הם שאתקן את מחשבם. לא נראה לי
הדבר תמוה, כנראה שבעומק לבי התחלתי לחשוב עליהם כעל יצורים
אינטליגנטים.
התחלתי לתלוש בידי את העשב הגבוה שצמח בצד הקולט והסתירו מעין
השמש. הקופים הבינו את הנעשה ובאו בהמוניהם לעזור לי במשימה.
תוך זמן קצר נחשף הקולט כולו וצריך הייתי להרבה מאמץ שכנוע,
באמצעות פנטומימה, להפסיקם, כדי שלא יבערו הנבערים - מטבע
לשון יפה, הא? - את עשבי היער כולו.
השמש שעמדה במרומי הרקיע האירה את הקולט, ואני ניקיתי אותו
מהאבק הקל שהצטבר עליו, כדי לשפר את יעילותו. מד המתח נעור
לחיים והחל מטפס מעלה מעלה. צריך הייתי להמתין עד שייטענו
המצברים, ולכן עברתי לצידו השני של המחשב. היה זה מחשב מהדור
הישן שהותאם במיוחד להפעלה בידי קופים; במקום מקלדת רגילה
צויד במקלדת ציורים, שבהם נראו חפצים שונים: איש, אישה וקופים
מבצעים פעולות שונות ומשונות. לא היו על המקלדת תוויה הרגילים
כלל, אך למרבה הפלא חשתי שיודע אני בדיוק את מקומם של התווים
החסרים.
המתנתי כשעה לפני שהפעלתי את המחשב. כל אותו זמן למדתי אותו
ושיננתי לעצמי את מקום הציורים. כאשר בא 'הרגע הגדול' - באמת
היה זה רגע גדול, אם כי לא ידעתי זאת אז - החל הסמן לנצנץ על
הצג. הייתה התרגשות רבה בין הקופים. מנהיג הקופים ניגש אל
המחשב ביראת כבוד, החווה קידה קלה, המהם דבר מה ולחץ על אחד
הקלידים; לאט-לאט הצטיירה על הצג תמונת קוף ומתחתיה נכתב,
באותיות דפוס גדולות מאוד, "אני ג'והני, מי אתה?"
רציתי להשיב לשאלה, אלא שאז ניגשה הקופה שהחייתה אותי ולחצה
על לחצן אחר; על המסך צוירה קופה...
"?---"
כן, ניתן להבחין בקלות בין המינים, ומתחתיה נכתב: "אני
ג'והנה, מי אתה?"
הבנתי שמצפים הם לתשובתי, במעמד זה הייתי כבר מעבר לתהייה
ולהתפעלות, שום דבר לא יכול היה להפתיעני.
ניגשתי למחשב בזהירות, וידאתי שאיני מכעיס את הקופים, ואמרתי
בקול: 'זלמן' ותוך כדי כך לחצתי על הלחצן עליו צויר אדם. מתחת
לתמונת האיש הופיע השם: "סטיב". לא רציתי להטעות את הקופים
בעניין שמי, אם כי ניחשתי שאינם יודעים קרוא וכתוב, לכן
חיפשתי את 'מחבוא האותיות'. לא צריך הייתי לנסות הרבה; לחצן
'מקלדת עליונה' החזיר למקלדת את תכונותיה האנושיות. הקלדתי,
בביטחון מלא, על המקלדת חסרת התווים: 'ז ל מ ן' ותוך כדי כך
הגיתי את שמי בהטעמה.
קשה לתאר את הרושם שעשתה פעולתי הפשוטה. הקופים הביטו זה על
זה בהתפעלות. מנהיגם, ג'והן, ניגש אליי ביראה גדולה, החווה
קידה והתרחק מבלי להפנות לי את אחוריו. מיד הסתדרו כל הקופים
בשורה עורפית וכך, כל אחד בתורו, חיקו את מנהיגם. הבנתי,
שמבלי רצון, הפכתי להיות 'הכוהן הגדול של המחשב'.
מאותו יום חייתי ללא דאגה; הקופים עזרו לי לבנות את ביתי על
עץ סמוך למחשב, כדי שאוכל לשרתו, וראה זה פלא; אני
ה'מיקלדופוביון' הפכתי להיות, בזכות המחשב, שליטם הכול יכול
של הקופים. ברחבת מחשב האבן ישב אמנם זקן הקופים על כיסאו
כרגיל, אבל בסביבת המחשב האמיתי נהג בי כבאדונו.
תוך זמן קצר התגברנו על קשיי התקשורת. מסתבר שלקופים שפת-גוף
מפותחת ביותר, אבל יותר מכל נעזרנו במחשב; הקופים השתמשו
במקלדת המצוירת כדי להעשיר את שפתם הטבעית ובעיקר כדי להסביר
לי, הבור בשפתם, את רצונותיהם. אני השתדלתי להשיב להם בדיבור
מלווה בהקלדת הציורים המוכנים, אבל כאשר דבר זה לא סיפק את
צרכיי, הוספתי ציורים חדשים לרפרטואר. פעולה זו גרמה תמיד
להתרגשות מרובה ולטקס של קידות. ניסיתי לתהות על מנהג יוצא
דופן זה של הקופים - אם כי סגידה למחשב, מנהג נפוץ הוא אצל
האדם - וזמן רב לא הצלחתי לרדת לפשרו. אבל סקרנה אותי יותר
מכל השאלה: מי הם קופים אלו? כיצד הגיע המחשב לידיהם? כיצד
למדו להשתמש בו? ומאין להם מנהגים אנושיים כל כך?
כאשר חשתי שמעמדי מאפשר לי זאת, הכנתי סרט אנימציה קצר המלווה
במוזיקת מחשבים, כיד הדמיון הטובה עליי, וחיכיתי לבואו של
ג'והן. הוא הגיע כמצופה, מלווה בג'והנה - מי נתן להם שמות
אלו? - והגיש לי את המנחה היומית, שכללה: פרות טעימים כרגיל,
אבל גם ארנבת, שאותה צדו במיוחד בשבילי - עד כמה שידוע לי
הקופים צמחונים; הקוף החזיק את הארנבת המפרפרת באוזניה, ממש
כפי שעושים זאת בני האדם. אני נטלתי אותה מידו בחששות מרובים;
מחד גיסא, לא יכולתי לפגוע בארנבת המפרפרת ומאידך גיסא חששתי
להעליב את מיטיבי אם אשחררה. לבסוף התגברו רחמיי על המסכנה
ונתתי לה להימלט מידי. הבנתי שאם לא אפעל במהירות יתפסו אותה
בשנית, ולכן הרצתי את הסרט שהכנתי.
רק החלה להישמע מוזיקת המחשבים החללית, עוד לפני הופעת
התמונה, נמלטו הקופים אל תוך היער בבהלה. מאז התחלתי להשתמש
בקולות המחשב כאמצעי ענישה; בכל פעם שרציתי להביע בפניהם את
מורת רוחי ממעשיהם השמעתי להם, באכזריות רבה, את הקולות
המפחידים. הם קיבלו זאת בחרדה ובאהבה.
הפרדתי את תוכנית הקולות מסרט האנימציה וניסיתי להראות להם
אותו כסרט אילם. תגובתם הייתה נלהבת ויתרה מכך, הם הבינו
בדיוק את כוונותיי והגיבו בהתאם. באמצעים אלו, ובסיוע
פנטומימה, הצלחתי לאחר זמן מה להבין את סודם.
הסתבר שרק לג'והני וג'והנה היו שמות, לשאר הקופים לא. מכך
הסקתי שרק הם היו בחברת בני אדם, ולכן התרכזתי בחקירתם. לא
אלאה אותך בפרטים מיותרים, איך וכיצד פענחתי את החידה המוזרה.
אבל קודם לכן חייב אני להשלים את הסיפור.
כך התנהלו חיי על מי מנוחות, אולם למרות חברתם הנעימה של
הקופים, התגעגעתי לחברת בני אדם ובעיקר לחברתה של אישה וכאן
שגיתי לראשונה; סיפרתי באמצעות המחשב לג'והן את מצוקתי, לא
תיארתי לי שהוא הבין זאת. נראה היה לי שבדידות היא בעיה שרק
בני האדם נאלצים להתמודד אתה, אבל הוא קלט את הרעיון המרכזי.
למשך יומיים נעלם, ואז הופיע כאשר שק מפרפר וזועק עמוס על
כתפיו. הוא הניח את השק בפתח אוהלי, כפי שנהג לעשות תמיד כאשר
הביא לי מתנה, התרחק והמתין עד שאגש.
אתה יכול לנחש מה מצאתי שם. אני לא ניחשתי. כן, הייתה זו
נערה, אשר יופייה בלט מתחת ללכלוך ולקרעים. היא השתוללה בזעם.
לא נראה היה שמפוחדת היא, אבל למרות זאת ראיתי מחובתי להרגיעה
ולהבטיחה שלא יאונה לה כל רע, וכמו כן הבטחתי להחזירה לביתה
לאלתר. היא שמחה על דבריי הראשונים, אבל כעסה מאוד על רצוני
להחזירה. גיין, אולי תספרי את הקטע הזה?
כאשר חטף אותי הקוף המבהיל, משוכנעת הייתי שמישהו ממכריי
הצעירים חומד לו לצון ולכן לא נבהלתי. רק כעסתי על חוצפתו.
כאשר נוכחתי שמתארכת הדרך והוא אינו מניח לי, חשבתי שזה אחד
ממעריציי הנכזבים - וכאלה יש הרבה - החוטף אותי ברוב ייאושו.
חייבת אני להגיד שהדבר החמיא לי מאוד וגירה את דמיוני. מוכנה
הייתי להיאבק בו כדי להציל את כבודי ואולי להיכנע לרצונו אם
יהיה ראוי.
כשנפתח השק, נדהמתי; האדם שעמד מעליי לא היה מוכר לי. אבל
נראה היה שמבוהל הוא יותר ממני. ברוב חוצפתו הוא מציע להחזיר
אותי הביתה. 'נתתי לו באבי אביו' על רעיון נפל זה. האמת היא
שהוא מאוד מצא חן בעיניי. בסופו של דבר לא רבות זוכות להיות
מלכות, ולו גם של שבט קופים. "ג'יין?" הוא שאל ואני השבתי:
"כן."
לאחר מילים אלו התחלתי באמת להרגיש כטרזן ובעצם נכונו לנו
ימים נפלאים, אלא שלא כך היה.
"?---"
אה, כן, דילגתי על כך.
רבות תהיתי מי הם ומה סודם. לאט, לאט צעד אחר צעד, נגלה לי
סיפורם והרי הוא לפניך.
ג'והני וג'והנה הם קופי אדם שהשתתפו בפרויקט סודי של הצי
האמריקאי. מטרת הפרויקט הייתה ריגול. כן, ריגול. מה כאן
מצחיק? ברור היה שלא יחשדו בקופים. הם למדו להתבונן ולהקליד
במחשב פרטים שונים על כוחות של אויב מדומה. כל התקשורת בינם
ובין מדעני הניסוי הייתה באמצעות המחשב שהותאם במיוחד למטרה
זו.
יום אחד נמאס לידידיי להיות שפני ניסיונות, והם החליטו לברוח.
אבל לא יכלו לוותר על המחשב שבידר אותם והעשיר את התקשורת
ביניהם.
ג'והני נטל בידו את עגלת המחשב - מה הם מאתיים קילוגרמים
בשבילו? - ודהר אתה אל תוך היער. ג'והנה דהרה בעקבותיו וזהו.
עד מהרה מצאו את עצמם לבד ביער ולפתע הבינו שאינם זקוקים לבני
אדם. הם פשוט נשארו שם, וחלקו את זמנם בין המחשב, חיפוש מזון
ואהבה. כך נולדו להם צאצאים שלמדו לסגוד, כמו הוריהם, למחשב.
הם כולם היו בבחינת משתמשים ולא העשירו את ספריית המחשב
בתוכניות חדשות. לפתע פסק המחשב לפעול, אבל הדבר לא שינה את
יחסם אליו; עבורם נשאר קדוש. כאשר גדל השבט והתפתח, היו לו
יתרונות אינטלקטואליים על מושבות קופים אחרות, שנבעו מההשכלה
של האבות המייסדים, שהועברה כמסורת מאב לבן. הם סיתתו מחשבי
אבן, בתקווה שיתעוררו לחיים. או לפחות יאצילו על בוניהם רוב
טוב ואושר. הם ניקו את המחשב האמיתי ואף הביאו לו תשורות;
פירות שונים ופרחים. הם ידעו שישנם אנשים, כמו אלו המצוירים
על המקלדת, שנתפסו אצלם ככוהני האל המחשבי. הם יצרו צורות
דמויות מחשב מכל אמצעי וחומר זמינים. התפתחה אצלם צורת אמנות
מיוחדת במינה, שלוותה במיתולוגיה מעניינת, שסביבה החלו להתגבש
תרבות וחיי חברה. כך החליטו לצייר בקרחת היער את צורת המקלדת,
על ידי יצירת חריצים עמוקים באמצעות עצם ירך של חיה כלשהי.
לאמתו של דבר גילו את החריש, אלא שלא זקוקים היו לאמצעי זה;
היער סיפק להם את כל מחסורם. הטבע, ברוב טובו, מילא את
החריצים בפרחים צפופים. מראה נפלא זה, כאשר מביטים עליו
ממרומי העצים, היווה סימן ברור שמנחתם נתקבלה. אני נפלתי להם
מהשמים ממש - כזכור לך, המיקלדופוביה. למרות שלא הייתי תכנת
מזהיר ידעתי על מחשבים יותר מהם, ולאמתו של דבר ציפו ממני,
בתור אדם, שאדע. הפעלתי להם את המחשב וניצלתי את התוכנות
הקיימות כדי להעשיר את ספרייתם. כך, למרבה האבסורד, הכלי שגרם
לי סבל כה רב, העניק לי גם כבוד מלכים, ואולי כבוד מלאכים.
"?---"
כן, הסוף היה עצוב ביותר; ג'יין היא בתו של ראש העיר, ולרשותו
עמדו אמצעים בלתי מוגבלים. הוא הפעיל פלוגות חיפוש במשך
חודשים. המחפשים סרקו כל מטר מרובע של היער, עד שגילו את
מושבת הקופים, ואז...
"?---"
לא, הם לא הרגו אותם, הם עשו דבר גרוע מזה; הם לימדו אותם.
בשם האמת, ניפצו להם את המיתוס. ג'והן, שיוקרתו נפגעה, ברח
לעומק היער ולא חזר יותר. ג'והנה, אשר איבדה את בכורתה ונדחקה
על ידי קופה צעירה יותר, הגיבה בדיכאון עמוק. בין הקופים
הצעירים התפתח מאבק שלטון אלים. כך לאט, לאט, התפורר השבט.
בוקר אחד מצאנו עצמנו, ג'יין ואנוכי, בחברת בני אדם וגרוטאת
מחשב.
קופים זרים קיפצו בעליזות בצמרות העצים שמעלינו.
"?---"
לא, אני לא משתמש במחשב, זה מתאים לקופים, בני אדם ראוי
שישתמשו בעט ונייר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?
או שאתה סתם
יושב הפוך...?




אפרוח ורוד
בהופעה של נאור
ציון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/06 10:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה