ריח השתן בשירותים של המועדון הקבוע שלי היה מעבר למה שאפי
הצליח לסבול. בנשימות קצרות דרך הפה השתנתי מהר, ויצאתי.
מפדרת את עצמי כמו שאישה צריכה לעשות בשירותים של מועדון,
ואני שומעת צעדים מתקרבים.
מתחרטת שהלכתי לשירותים הרחוקים לבד, בחושך אי אפשר לראות
כלום. ומבלי להכניס את עצמי לפרנואידיות מיותרת, הרגעתי את
עצמי שזה בטח סתם מישהי שבאה להשתמש בשירותים.
מישהו נכנס, מסתכל עליי ואני מסתכלת חזרה ומחזירה חיוך. הוא
נעמד כיור לידי ושטף את פניו.
הוא היה גבוה ממני בהרבה, וגם היה בחור רחב ובנוי היטב.
סיימתי את שלי והתכוונתי לצאת. הוא יצא בזריזות אחריי וקרא
לכיווני, 'למה כל כך מהר?'
הסתובבתי,
-סליחה?
-למה את הולכת כל כך מהר, זה עושה את זה קשה יותר.
-עושה את מה קשה יותר?
שאלתי אותו עם חיוך. אחרי שנעצרתי והוא התקרב ממש אליי, הוא
המשיך,
-את זה.
תפס לי את היד וניסה לנשק אותי. סובבתי את הראש לכיוון אחר,
וניסתי לצאת מהאחיזה שלא שככל שניסיתי ללכת התחזקה.
הוא תפס אותו בלסת ונשבע שאם אני לא אעשה כל מה שהוא יגיד לי
הוא יהרוג אותי.


הכול קרה ממש מהר. אני אומרת את זה עכשיו, באותו הרגע. אותו
הרגע הכי ארוך שיהיה לי והיה לי בכל חיי. חברות שלי צעקו את
השם שלי בכל רחבי הקיבוץ. הן כבר רגילות שאני נעלמת מידי פעם
לסיבוב בקיבוץ ליד המועדון, אז הן לא דאגו יותר מידי. חשבתי
גם על איזה מפגרת אני שדווקא היום לבשתי חצאית, בלי כיסים
והפלאפון והמפתחות נשארו באוטו. חשבתי על איך אני חוזרת הביתה
ככה, הוא קרע לי את החולצה, איך אני אחזור מבלי שאימא שלי
תשים לב. ואם היא תשאל מה אני אגיד.
לא צעקתי, סתמתי את הפה. הוא כל הזמן לחש כמה שאני טובה,
'ילדה טובה' הוא אמר לי. ביד אחת הוא מלטף את הגוף שלי, שאיבד
תחושה, וביד השנייה הוא מחזיק את הסכין.
התחננתי אליו שיעזוב לפחות את הסכין. הוא לא הסכים והוא פצע
אותי בכוונה לא כוונה כזו כמעט בכל הגוף.
אני לא אשכח את הכאב, הכאב הגדול הזה. הוא היה כל הזמן מעליי,
והוא היה יותר גדול ממה שחשבתי. הוא כיסה את כולי, מתנשם
בכבדות מעליי, נהנה.
כשהוא גמר הוא קם, העיף נשיקה על השיער שלי והתרחק עם חיוך.
לא בכיתי, ניסיתי לסדר את עצמי ואפילו לא שמתי לב לכמה שהיד
שלי מדממת. סידרתי למטה את החצאית, שהתלכלכה מהדם. את החולצה
קשרתי באלתור, ויצאתי לכיוון האוטו. חברות שלי עמדו ליד האוטו
מרוגזות ביותר.
"הפעם ממש ד..." אחת מהחברות הטובות שלי התחילה וכשהתקרבתי
יותר היא הפסיקה.
"הדר? מזה?! מה קרה לך?" שנייה לפני שהגעתי לרכב נגמרו לי
הכוחות, והתמוטטתי על הרצפה.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה להתעורר על הספה שמחוץ למועדון, שאחד
מהשומרים מעליי מרטיב את פניי עם מים ממש קרים, ואת חברות שלי
בוכות בצורה מוגזמת.
"מה?..." ניסיתי לדבר. הרגשתי שוב את הכאב והפסקתי לדבר. רק
אמרתי לחברה שלי שהיא נוהגת, אני רוצה הביתה. השומר עזר לי
להגיע לאוטו, התיישבתי ומאז שתקתי.
הבנות לא ניסו לדובב אותי הן שתקו איתי, רק חברה שלי לא
הפסיקה לייבב מאחוריי, מחבקת בעדינות את היד הפצועה שלי.
הגעתי הביתה ולמזלי היה עדין מוקדם אפילו בשביל האימא
הפסיכוטית שלי להתעורר. נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת בקושי
רב. ממש רציתי להתקלח אבל חשבתי שזה יגרור שאלות נוספות שאני
לא יכולה להתמודד איתן. גם לא עם כל שאלה שהיא. שאני מורידה
מעליי את הבגדים, אני פוחדת להתקרב למראה אז אני מסתתרת
מאחורי האקווריום הגדול שעומד אצלי, מכבה   את האור הראשי
ונותנת לאולטרה של האקווריום להאיר על גופי החבול. מנגבת עם
מגבונים את כולי, נושמת נשימות מהירות, ומרגישה את לבי פועם
בחוזקה. בדחייה מוחלטת מהעירום של גופי, זרקתי על עצמי חולצה
גדולה ממני בכמה מידות. מתיישבת על המיטה, נשכבת ומרגישה כל
דקירה קטנה בגוף כמו סכין בבטן. חושבת, חושבת, עד שהגיע בוקר.
מסתכלת על כל החלקים שאי אפשר להסתיר שנפגעו בי, ומחפשת סיפור
אמין, אפשר להגיד את הסביר, שתיתי קצת יותר מידי, ונפלתי.
הסתכלי על היד ושאלתי את עצמי אם נפילה יכולה להסביר את זה.
שכנעתי את עצמי שכן, ויצאתי החוצה רק כי ממש רציתי קפה. הראש
כאב כל כך, שהוא גימד את כל שאר הכאבים לאפסיים. קפה
ואופטלגין, זה מה שאני צריכה.
יצאתי החוצה, אימא כבר בקפה השלישי, אבא הצטרף לראשון שלו,
ואחי הקטן בחדר הסמוך מול המחשב. הדהד לי בראש אני חייבת
להתנהג בסדר, לא להישבר מולם, שלא ידעו לעולם.
"בוקר טוב" אימא ירתה לכיווני ואני רועדת בפנים.
"בוקר טוב" השבתי בלי להתבלבל. למזלי בשעות האלה של הבוקר אין
יותר מידי דיאלוגים ארוכים. 'מה קורה, מה המצב' ושם זה נגמר.
לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי לכיוון המטבח. בזמן שאני נותנת
לקומקום לרתוח, חשבתי על זה שאם אני לא אראה לה מיוזמתי את
החתכים היא תגלה לבד בסופו של דבר ותחשוד. אני תמיד רצה אליה
עם כל דבר חדש שלא נולדתי איתו. ואחרי כל פצע קטן אני באה
לבקש פינוק של אימא.
"אימא, תראי מה קרה לי אתמול. החלקתי על משהו בדרך לשירותים
ונפלתי על אבנים."
אימא שלי נבהלה, כמו מרוקאית פולנייה טובה, וקמה מהספה כדי
לבדוק מה מצב הבת שלה.
"מזה? איך עשית דבר כזה? שוב שתית נכון? אני פשוט לא מאמינה
כמה שאת אטומה. אני לא מבינה, את לא יכולה להגיד לעצמך פשוט
לא לשתות? תראי! תראי מה קרה לך! זה היה יכול להיגמר הרבה
יותר גרוע..." היא המשיכה עוד כמה דקות. בראשי הרצתי מחשבות
כמו שזה בסדר שהיא מאוכזבת ממני, עדיף שתכעס עליי ושלא תדע.

עברו להם הימים, הפכתי מחיילת למופת, לסתם חיילת שהולכת
לבסיס. עושה את התפקיד עם הראש למטה, פרצוף כואב, הפצעים ביד
כמעט החלימו. ואני שואלת את עצמי למה מה שאני מרגישה בפנים לא
עובר. לבד. בלי החברות הקבועות שלי, בלי משפחה, בלי אחותי
הגדולה שהייתה החברה הכי טובה. נושכת את הכאב שלי לבד, ואף
אחד אפילו לא חשד. החברות שהיו איתי באותו ערב לא מפסיקות
להתקשר ולנסות לברר מה בדיוק קרה באותו הלילה. אני ממשיכה עם
אותו הסיפור לכולם. פוחדת שאם אני אספר את האמת, זה לא יהיה
טוב. לא יודעת למה בדיוק, אבל אני יודעת שזה לא יהיה טוב. אז
אני ממשיכה לשתוק ולשמור לעצמי.
כבר לא יוצאת כל כך, חזרתי לעשן אחרי שהפסקתי שנה שלמה והייתי
הכי גאה בעצמי בעולם, ושנאתי את עצמי שחזרתי. הייתי רגילה
בזמן האחרון לשנוא את עצמי. לא מסתכלת על עצמי במראה, נגעלת
מהגוף שלי, מעצמי. חושבת על כל הדברים שאם לא הייתי מפגרת
הייתי עושה וזה לא היה קורה.
הזמן לא נעצר, אבל אני בהחלט מרגישה שהוא איטי יותר ממקודם.
עכשיו אני אסביר, זה סיפור אמיתי. וברוב המקרים, לא. זה לא
נגמר בסוף טוב. קשה לצאת מדבר כזה. אני בחורה שלקחה סקס כמובן
מאליו, לא כזה משהו רציני. ובאונס זה לא הסקס עצמו, זה
האירוע. אין לי אפילו איך להסביר את זה. התסכולים שלי נובעים
מהעובדה הפשוטה שאי אפשר להסביר את זה. אחרי כמה זמן קראתי
בעיתון שמצאו אנס מהקיבוץ, הלכתי לתחנת משטרה לבד וראיתי שזה
הוא והוספתי עדות. פגשתי מישהי בחוץ שהוא אנס אותה כמה ימים
אחריי, היא הייתה מזועזעת ואני יותר ממנה. ילדה קטנה. בטח
בתולה. הבן זונה הרס לה את החיים.
חברות שלי מסתבר ידעו בשלב מאוחר יותר, אני עדיין לא יודעת
מאיפה. וזה הפחיד אותי יותר שאולי מישהו ראה אותנו.
מעבר לכל התסכולים, שנה אח"כ, אני על הרגליים. לקראת שחרור,
חזרתי לחייך. וזה מספיק לי, רק החיוך היה חסר.
אני עדיין מתוסבכת, בן אדם עם בעיות, הגדירו אותי. להיות עם
בנים זה בכלל לא שיקול.
קיבלתי עזרה, אבל מאחורי הכול אני לבד, מתעוררת לבד מסיוטים
כמעט כל לילה שלישי. דוחה את עצמי לבד, מפחדת מלמצוא את עצמי
לבד באיזה סמטה חשוכה. מכל גבר שרק קצת דומה לו אני בורחת.
ופה זה נגמר. השריטות המוגלתיות כנראה לעולם לא יחלימו, אבל
הן דחוקות עמוק בתוכי.
עמוק עמוק בתוכי.