השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, קרני השמש חדרו מבעד חריצי
התריס הסגור למחצה והשאירו פסים אלכסוניים על רצפת החדר כחוצץ
בין האישה חמורת הסבר וקמוטת הפנים לנערה סתורת השיער-הכהה,
שישבה על ספת העור כשראשה מושפל אל רגלה הזזה מצד לצד כמנסה
לכבות סיגריה דימיונית. שעה ארוכה הן ישבו כך דוממות בחדר
המרפאה הקטן. הרעש היחיד שנשמע היה קול חריקת ספות העור
הקרירות והטלפון המצלצל מדי פעם בחדר ההמתנה בחוץ. על הקיר
ממול התנוססו תעודות ממוסגרות עליהן נכתב שהאישה חמורת הסבר
היא למעשה פסיכולוגית קלינית משהו ויש לה ניסיון רב בטיפול
באנשים עם בעיות קשות למיניהן. ממש ליד היה תלוי שעון, לרגע
נדמה היה כי הוא עמד מלכת והזמן קפא במקומו. ד"ר הלן היטיבה
את משקפיה על אפה והמתינה בחוסר סבלנות שהנערה תתחיל לדבר,
השתיקה הממושכת גרמה למחשבותיה לנדוד למחוזות אחרים, יום עמוס
עמד לפניה ומטופלים נוספים המתינו בחוץ, אך אין זה הזמן לחשוב
על כך, גערה בעצמה במחשבותיה, זה לא יהיה מקצועי מצידי. היא
שבה והישירה מבטה אל הנערה, מנסה לפגוש בעיניה, כשזו האחרונה
זזה בחוסר נוחות על מושבה, נוגעת לא נוגעת באצבעותיה במשענת
הספה ומשאירה עקבות ידיים לחות. הלן הביטה בה ולרגע לבה נמלא
רחמים כלפי היצור האומלל והחיוור הזה היושב מולה שעה ארוכה
ומתקשה לדבר. הדבר גרם לה לנוע בחוסר נוחות גלויה בכיסאה והיא
החלה לשרבט צורות עגולות ואלכסוניות על נייר הדפדפות שדקה
לפני כן היה מונח על שולחנה. היה בה משהו בנערה שהוציא אותה
משלוותה, דבר מה שהיה יותר מדי מוכר, יותר מדי ממשי ועם זאת
זר ומנוכר כדבר מה שנשכח שנים בעליית הגג או העלה אבק במרתפו
של בית. ד"ר הלן המשיכה בהרהוריה עד אשר הישירה הנערה את מבטה
והחלה לדבר "זה היה...", פיה נותר פעור כאדם הצופה בסרט. נדמה
היה כי היא מתאמצת להיזכר במשהו, לשחזר ולהחיות מחדש. מבטה
שוטט לכל הכיוונים עד אשר ננעץ בדבר מה בחלל החדר.
הפסיכולוגית הביטה לכיוון אליו הביטה הנערה בניסיון להבין מה
השתיק אותה שוב, אך מכיוון שלא ראתה דבר שיכול היה לדעתה
להסביר את הסיבה לכך, ניסתה לעזור לה להשלים את המשפט מחשש
ששוב תשתתק שעה ארוכה, והרי לא נשאר להן זמן רב עד סוף
הפגישה. "את מתכוונת לאותו ערב לפני כמה חודשים, כשחזרת הביתה
מאוחר כרגיל מיום עמוס של שגרת חיים מגוננת ומשכיחה שיצרת
לעצמך. השעה הייתה מאוחרת וכבר הכנת עצמך לשינה וכשנכנסת לחדר
היא הייתה שם. אחותך התאומה, שלא ידעת על קיומה מעולם, ישבה
על קצה מיטתך וחיכתה לך. היא אמרה שהיא מצטערת שהיא הגיעה רק
עתה והיא מקווה שזה לא מפריע, השעה המאוחרת, ושהיא רוצה
להשלים את הפערים ולדעת עלייך הכל. בהתחלה נבהלת ואיימת לקרוא
לעזרה אך לאט לאט החלו לחזור אלייך הריחות, הקולות והמראות,
כל זכרונות עברך אשר עמלת עליהם שנים בכדי להוציאם מראשך ישר
לתהום הנשייה, לפתע הצליחו לחדור כאילו מעולם לא נשכחו, כאילו
תמיד ארבו שם וחיכו לרגע ההתפרצות.
"בהתחלה נראה היה לך מוזר שיש לך אחות תאומה שמעולם לא הכרת,
אבל למדת לאהוב אותה, מישהי קרובה שעברה את אותן מכות,
התעללויות והזנחות, מישהי שביקשה לדעת הכל, שלא ציפתה ממך
לתפקד ולהיות מאושרת, מישהי שהתעניינה וקיבלה אותך כפי שאת.
מישהי שנתנה לך להרגיש שאת לא לבד ולראשונה להרגיש שייכת, כמו
שתמיד האמנת שמרגיש אדם שיש לו משפחה. היא הייתה המשפחה שלך
ואת סיפרת לה הכל. בכל יום היא חיכתה לך ליד מיטתך שתחזרי
הביתה ובכל יום היא שאלה אותך שאלה אחת על עצמך ואת   מצידך
שמחת על כך שיש לך אחות תאומה שלא רק מבינה אותך אלא יכולה
לחוש בדיוק את מה שאת מרגישה באותו רגע, כפי שמעולם איש לא חש
ושלא נדבר על כך שמעולם אף אחד לא התעניין באמת...". ד"ר הלן
צחקה בגסות והמשיכה "סיפור יותר מדי קשה יש לך ואנשים לא
אוהבים את זה, אנשים אוהבים לראות אנשים שמחים, לשמוע סיפורים
שמחים על משפחות שמחות, הרי אין כמו אבא ואמא. נכון?" לגלגה
ד"ר הלן לנערה הנכלמת, "חיבקת את אחותך התאומה ולקחת אותה
איתך לכל מקום. לראשונה בחייך הרגשת שאת לא לבד, אלוהים שלח
לך אחות תאומה, שעצם קיומה משכך כאבים".
מחוג השניות צקצק בעצלתיים, ד"ר הלן צנחה על כיסאה מתנשפת
מהמאמץ, ניכר היה עליה כי הנשימה קשה לה, הנערה נראתה אומללה
מתמיד, עיניה הקרועות התרוצצו לכל הכיוונים ואגלי זיעה בצבצו
על מצחה. נראה היה כי היא מחפשת נואשות משהו לומר כדי להפר את
השתיקה "לא..." גמגמה, "ז... זה היה..."
ד"ר הלן התיישרה בפראות, ובמבט מזוגג קטעה אותה והמשיכה לדבר
בקול רם שנשמע כצעקה צורמנית "זה היה ערב אחד, חזרת הביתה
וגילית שכפי שלמדת על בשרך מהוריך, דברים טובים לא נשארים לכל
החיים. באותו ערב מצאת את אחותך רועדת על מיטתך, חיוורת נורא,
היא לא הרגישה טוב, היא אמרה שהיא חולה". ד"ר הלן קמה והחלה
ללכת בצעדים מאיימים לכיוון הנערה המפוחדת, "זו היית את
והסיפור שלך, הזכרונות הקשים שלך עשו אותה חולה. היא אמרה
שהיא לא יכולה לשמוע יותר, שזה עושה לה רע ושהיא עומדת למות."
הנערה התכווצה בפחד בכיסאה וד"ר הלן המשיכה כמחקה, "את התחלת
לבכות 'לא אחותי, אל תמותי, אל תדאגי, אני לא אספר לך יותר
ואת לא תשאלי, אני אספר לך רק דברים טובים, אנחנו נהיה שמחות,
רק אל תמותי בבקשה, בבקשה ממך. אבל", המשיכה בטון לגלגני,
"אחותך התאומה כבר שמעה יותר מדי וזה היה מאוחר מדי, עם סיפור
כל כך קשה היא כבר לא יכלה להמשיך לחיות, היא אפילו לא הבינה
איזה נס השאיר אותך בחיים. תחנונייך לא עזרו ולמחרת בבוקר היא
כבר לא הייתה. ושוב נשארת לבד ושוב הנטישה הכל-כך מוכרת ושוב
ושוב ושוב..." ד"ר הלן הביטה בנערה החיוורת בעיניים יורקות
ברקים, "באותו רגע הבנת שעשית טעות והבנת שהסיפורים שלך
הורגים!". בשלב זה הפסיקה את שטף דיבורה הצורם והחלה ללחוש
"מאז ועד היום את כועסת על עצמך שהקשבת לאחותך וענית לה על
שאלות, מאז המקרה הפסקת לספר לאנשים, נכון? בגלל זה את שותקת,
תעני לי!" צרחה, "תעני לי!!!". הנערה התכווצה בפחד בכיסאה
וד"ר הלן המשיכה "אנשים לא אוהבים לשמוע כאלה דברים, לא ידעת?
אם אחיות תאומות מתות מזה, מה את מצפה מאנשים זרים ברחוב?
תראי אותך, תראי, הביטי במראה בפרצוף המסכן הזה שלך, מאז את
קמה בבוקר ושמה מסכת-חיוך על הפנים, את חושבת שאני לא יודעת?
כשאנשים שואלים אותך 'מה נשמע' את עונה שהכל נפלא, הרבה לא
השתנה מאז מותה של אחותך, את עדיין עסוקה מבוקר עד ערב, מניחה
את הזכרונות בצד כדי לחיות ובטיפשותך את עדיין מתגעגעת
למשפחה, מתגעגעת למה שלא היה וגם לאחותך שם למעלה שנטשה אותך
כמו כולם, ומחכה ליום שבו אולי היא תחזור." ד"ר הלן נעצה את
מבטה החד בנערה שבאותו הרגע זקפה את קומתה בכיסאה ובגבורה
הישירה מבטה לעבר ד"ר הלן האומללה, היא הנהנה בהבנה ואמרה
"כן, זה היה לא קל".
באותו רגע נשמעה דפיקה קלושה מכיוון הדלת והמזכירה שרבבה את
ראשה בהיסוס "סליחה על ההפרעה ד"ר הלן, ישנו מטופל הממתין לך
בחוץ". ד"ר הלן התנערה וישרה את משקפיה על אפה. היא שלחה מבט
חטוף לעבר ספת העור הריקה מולה ואמרה "כן, הכניסי אותו בבקשה".