הסיפור שלי הוא קצת גוזמה, על התנדבות שלא ממש עשיתי...
נושאת המטוסים שתפסתי עליה טרמפ מחופי חיפה עצרה לבטח מול
חופי סידני, אחד הטייסים בא להפרד ממני לשלום, יצא לנו כמה
פעמים לשבת על הסיפון עם כמה בקבוקי בירה ולהחליף חוויות,
נראה לי שהוא אהב לשמוע את סיפוריי על הטיול בדרום אמריקה,
למעשה, נראה לי שראיתי ניצוצות של קנאה בעיניו. הוא אמנם
מטייל בכל העולם במסעות נושאת המטוסים שהוא חלק מצוותה, אבל
הם לא זוכים לחוות חוויות של ממש בכל מקום, לכל היותר שביבי
חוויות, וגם אותן צריך לשאוף עמוק, לשמור קצת בפה לפני
שמשחררים אותן חזרה לחלל האוויר. איכשהו נראה לי שהחוויות
היותר מוצלחות שהיו לו בהפלגותיו קשורות דווקא לטיסות בשכרות,
דבר שהוא עשה לעיתים קרובות. קרה לא פעם שהוא עלה שיכור למטוס
בעוד אני נרדמתי על סיפון הספינה, כשמטוסים ממריאים ונוחתים
שורקים סביבי כציפורים עם שחר, או תוכי המתריע על עוף דורס
שמתקרב לנקודת האכילה שלהם.
בטח עלתה השאלה מה בכלל עשיתי על נושאת המטוסים, אז אקצר
ואומר שהשתלשלות אירועים משעשעת למדי הביאה אותי לשם, נמלטתי
על נפשי מחבורת ילדים ששיחקה כדורסל בשכונת מגוריי. אני
תחרותי ולא הסכמתי להפסיד, אפילו לקבוצה שידעתי מראש שחלשה
מקבוצתי פי כמה, חבריי לקבוצה עוד לקחו הכל בקלות, אבל אני לא
הסכמתי ושיחקתי חזק, ניצחנו למרות הכל. שחקני הקבוצה היריבה
לא ממש אהבו את ההפסד, הם קראו לחבריהם שהיו בקרבת מקום ושלפו
סכינים, כמובן שברחנו, אבל הם ידעו היכן אני גר, הם דלקו
בעקבותיי עד שחמקתי לרגע לתוך חדר מדרגות. דפקתי בדלת בקומה
השניה, הסברתי לבעלת הדירה את אשר אירע, היא הסכימה לתת לי
לצאת דרך החלון שבצידו השני של הבניין, משם חמקתי לביתי,
שמעתי את קולות הנערים המבקשים את נפשי, לקחתי כמה דברים שהיו
בהישג יד ונמלטתי משם, "הנה הוא!", צעק אחד מהם, "שלא תחשוב
שלא נתפוס אותך, אנחנו יודעים שאתה גר פה, גם אם לא תצא מהבית
נשרוף אותך בפנים", הבטיח אחר, ידעתי שלא יהיה טעם לפנות
למשטרה, כי...
הם המשיכו לרדוף אחריי, הגעתי עד לשער הנמל, מסתבר שבמקרה
עגנה שם נושאת מטוסים אמריקאית, המוני חיילים בדיוק נכנסו
חזרה לנמל, אחד מהם, שתוי כביום חתונת חברו הטוב ביותר לאחר
מסיבת רווקים עתירת אלכוהול, חשפנית נדיבת חזה והרבה הרבה מצב
רוח, בכל מיני מצבי צבירה, ראה אותי נמלט מאימת הנערים, הוא
פשט את מקטורנו והגיש לי אותו, "תלבש אותו, לא יזהו אותך,
תעלה איתנו לספינה", עשיתי כדבריו, נכנסתי עם החיילים לנמל,
אפילו לא בדקו אותי. לא משטרה, לא אבטחה, ברוכים הבאים למזרח
תיכון חדש.
בקיצור, כך מצאתי את עצמי על נושאת המטוסים, עוזר פה ושם
במטלות הנקיון והבישול, מדי פעם נכנס עם הטייסים לתדריכים,
ובעיקר מנעים את זמנם של החיילים בסיפורים כגון זה.
"ילד, תשמור על עצמך", אמר אותו טייס, "אל תדאג, אני יודע
להסתדר", "כן, בשכרותי ראיתי כיצד אתה יודע להסתדר כשהגשתי לך
את מקטורני באותו יום בו ברחת מחבורת הנערים הכעוסים שלופי
הסכינים. אני בטוח שתדע להמלט על נפשך גם פה", אמר וחייך.
טפחנו אחד לשני על השכם, ירדתי מהספינה.
חיילי הספינה ירדו גם כן, בעיקר מי שלא היה במשמרת, או לפחות
לא אמור לעלות לכזאת בקרוב, אך כמובן שהיו כמה חיילים פוחזים
שניצלו את ההמולה ואת שמחת העגינה וירדו מהספינה גם כן, על אף
שהיה עליהם לבצע כמה מטלות איזוטריות כגון הכנת המטוסים,
בדיקת הכוננות, חימוש, נקיון, אכלוס החמ"ל ועוד כמה דברים
חשובים פחות או יותר, או מאד.
עצרתי מונית, "לאן אתה רוצה להגיע?", שאל אותי הנהג במבטא
נוראי שגרם לי להרגיש במקום זר, זר מאד, אפילו בגיחה למאדים
לא הרגשתי כל כך נכרי. "הממ... ידוע לך על אכסניות נוער במקום
הזה?", "ידידי היקר, 'המקום הזה' זו העיר הכי מרגשת בחלק הזה
של העולם. אני מכיר כמה מקומות, יש לך העדפות?", "העיר הכי
מרגשת בחלק הזה של העולם, כן בטח, היא פחות או יותר היחידה",
חשבתי לעצמי, "מקום זול שאפשר לנוח בו, אולי להכיר אנשים
חדשים", "כן, כמובן שאני מכיר, אני אקח אותך אליו. קוראים
למקום 'A silly Wambaroo', נראה לי שתאהב אותו. יש רק עניין
אחד, איך אתה משלם?", "הממ.. יש לי דולרים אמריקאים", השבתי,
כאלה שהרווחתי במשחקי קלפים שערכנו על הסיפון, וגם לא מעט
דולרים שזכיתי בהתערבויות שונות, בעיקר כאלה שכללו התחמקות
מרשפם של מטוסים ממריאים. הנהג רק חייך.
הנסיעה ארכה בערך חצי שעה, לא זיהיתי את אותו מקום פעמיים,
אבל מסיבה זו או אחרת, או שמא זו הייתה מסיבת רווקים שערכנו
לטייס שעמד להתחתן עם אחת הבחורות שפגשנו באחת העצירות
(עצירה, לא עצירות), היה נדמה לי שאנו נוסעים סחור-סחור.
המונית עצרה בכניסה. הסתכלתי סביב, לא זיהיתי שום דבר מיוחד,
זו הייתה שכונה ככל השכונות, למעשה היא הזכירה לי את השכונה
שלי. "זה יהיה 55 דולר", אמר לי הנהג, "כמה זה בדולר
אמריקאי?", שאלתי, "זה כבר בדולר אמריקאי", השיב לי הנהג.
"מה?! אבל המונה שלך מורה 55 דולר אוסטרלי", ניסיתי להתמקח.
הנהג הסתובב אליי בתקיפות, "חבר, 55 דולר אמריקאי או שאני
זורק אותך באיזו סמטה אפילה וחשוכה כל כך שאפילו עטלף בעל חוש
שמיעה מצוין ואברי חישה מחודדים במיוחד, עטלף שלמד על תופעת
דופלר באוניברסיטה, יהסס לעוף בה. אפילה עד כדי...", "בסדר,
הבנתי", עניתי לו בחוסר חשק. שילמתי את החשבון ויצאתי
מהמונית. לפחות לא היה לי ציוד לסחוב, רק תיק קטן ומלא כסף.
לא פלא שהשכונה הזכירה לי את השכונה שלי, היא גם נהגה כמוה,
מהר, באופן לא אחראי, ובלי מראות צד. מבט קצר הצידה הראה
חבורת נערים אוסטרלים שיכורים. "למה אני לא מופתע... ביקשתי
מקום זול", הרהרתי בקול רם, "אה, למי קראת זול?", קראה מישהי
מבין הקבוצה ששמעה את הרהורי הקולני, "אני? לאף אחד", השבתי
וברחתי לתוך האכסניה. "טוב שברחת, אנחנו נחכה לך בחוץ", צעק
מישהו שהיה כנראה החבר של אותה נערה. "נהדר, שלוש דקות מחוץ
למונית ושוב הצלחת להסתבך עם חבורת נערים שיכורים. אתה ממש
מגנט למתכת כמו שצוף מושך צרות ורחבות כאחד".
"איך אפשר לעזור?", שאלה אותי בחורה חיננית להפליא בדלפק
הקבלה של האכסניה, השבתי לה חיוך מבויש, "אני צריך חדר
ליחיד", "הגעת לבד למקום הזה? אפילו המקומיים חוששים להסתובב
פה", אמרה הבחורה והסבה את ראשה כדי לצחוק שלא בפניי.
"כן...", עניתי במבוכה.
"מאיפה אתה מגיע?", היא שאלה, "זה סיפור ארוך, אספר לך
בהזדמנות. בכל אופן, מה עם החדר?", שאלתי. היא הגישה לי מפתח
עם מחזיק מפתחות עצום מימדים, "זה החדר הפנוי היחיד, זה יעלה
לך ארבעים דולר ללילה", "זה בדולר אוסטרלי?", היא חייכה קלות,
"הייתי יכולה להגיד שאמריקאי, אבל כן, זה בדולר אוסטרלי",
"אה, נהדר, כי כבר...", "נהג המונית, אה? זה קורה לכולם", היא
הוסיפה וחייכה אליי שוב. "איך קוראים לך, אגב?", "אני איימי,
ואתה?", "אסף", "נעים מאד להכיר". נפרדנו לשלום, הלכתי לעבר
חדרי החדש, נאלצתי לגרור את מחזיק המפתחות העצום דרך מסדרונות
האכסניה. נדמה לי ששמעתי את אותם נערים שיכורים בחוץ, עדיין
ממתינים לי. נכנסתי לחדר, עדיין גורר את מחזיק המפתחות אחריי,
השענתי אותו כנגד הדלת, למרות היותה נעולה, "מי יודע איזה
נוער יש באוסטרליה", חשבתי.
אחרי כמה שעות והתרפקות על חוויותיי על סיפון נושאת המטוסים,
עם הטייס השיכור ורעיו העליזים, (משתיה, לא מאחור), הרעב
גבר עליי. יצאתי מחדרי בעודי משאיר את דלתו פתוחה, "למי יש כח
לסחוב את מחזיק המפתחות הזה", חשבתי לעצמי, ומזל שלא למישהו
אחר שהיה עלול לדעת שהשארתי את חדרי פתוח, כשתיק הכסף בתוכו.
"שלום איימי. אני קצת רעב, יש פה מקום טוב לאכול בו", איימי
פרצה בצחוק, "תראה, קודם כל, אין שום דבר טוב באיזור הזה, זה
כולל אוכל, שירותים, שירותי ליווי, קבורה ואימוץ, וחוץ מזה,
הצצתי קודם בחוץ, עושה רושם שכמה נערים מחכים לך בחוץ. ניסיתי
לברר מה קרה, אחד מהם אמר שקראת לחברה שלו זונה", "אני לא
קראתי לאף אחד זונה, למרות שאם היא הייתה כזו, היא בטח הייתה
מרוויחה לא מעט כסף", עניתי. איימי חייכה במבוכה, כאילו היא
לא רגילה לשמוע דברים בוטים כגון זה, אולי דברים רובוטים, אבל
לא כאלה. "תשמע, יש לנו פה חדרון אוכל קטנטן, אני תכף הולכת
להכין לעצמי ארוחה, אתה יותר ממוזמן להצטרף אליי", שמחתי על
ההזמנה, "אני לא רוצה להפריע, לא רואה טעם שתבשלי כפול", "גם
אני לא, אבל אני גם לא רואה טעם לשלוח אותך החוצה למסעדה
מרופשת, מעופשת ומטופשת, בטח לא כשדי ברור שתחזור בחלקים.
מנסיון, לוקח הרבה זמן לכבס את המצעים אחרי שפצוע דקירה שכב
עליהם", נרתעתי למשמע הדברים. "תודה רבה, אני אצטרף אלייך
לארוחה", השבתי.
בחור שחום עור וגדל גוף (והייתי מנחש שעוד כל מיני איברים)
הגיע לדלפק, כדי להחליף את איימי, "תכיר, זה ג'ון, גם הוא
עובד פה", "נעים להכיר", לחצנו ידיים. "אני הולכת לאכול,
שתהיה לך משמרת נעימה. איחלה איימי לג'ון.
הלכתי שבי אחריה, הייתי כלוא באכסניה, אז זה תיאור הולם למדי.
איימי החלה להכין את ארוחת הצהריים, הצעתי לה עזרה, אך היא
סירבה בנימוס באיומי סכין ונפנוף במחבת. "במקום לנסות ולעזור
לי, דבר שאני לא רוצה או צריכה ממילא, אתה יכול לספר לי איך
הגעת לפה", אמרה איימי. העסקה נראתה לי הוגנת, היא תבשל, אני
אדבר, כל אחד יעשה מה שהוא טוב בו. סיפרתי לה איך הגעתי לנמל,
איך הטייס הציל אותי מחבורת הנערים ועל חוויותיי על נושאת
המטוסים. הסתרתי רק את המידע אודות הגיחה למאדים, הייתה לי
הרגשה שהיא תחשוב שאני הוזה. "סיפור נחמד, יש לך נטייה להסתבך
בגלל שטויות", היא אמרה וחייכה, "מפתיע ששמת לב", אמרתי
ומעדתי בגלל רצפה חלקלקה שחלקלקותה נבעה בעיקר מפאת מחסור
בחספוס ועודף שמן שהצטבר עליה מטיגונים קודמים. נפלתי לרגליה
של איימי, היא פרצה בצחוק. "אתה יכול ליפול שדוד לרגליי אחרי
שתאכל, קודם תראה אם זה יערב לחיכך", "למזלי טרם שדדו אותי,
ואני משוכנע שהאוכל יערב לחכי, הוא לא כזה בררן", השבתי בעוד
חיוך מטופש מעטר את פניי.
היא הגישה לשנינו אוכל, "אני לא יודע אם אתם נוהגים לדבר בשעת
האוכל, אבל אולי תספרי לי קצת על עצמך?", "אנחנו נוהגים בצד
שמאל, ואין לי בעיה לדבר בזמן הסעודה, אבל זה יכול להיות
מלכלך למדי, וגם לא מנומס", "אל תדאגי, אני פרא אדם, ואני
מוגן מאחורי מפת השולחן", עניתי.
"אני באתי לפה לעבוד ולחסוך כסף, בדרך כלל אני מתנדבת בחווה
של חברים שלי בעיירה רחוקה למדי מפה, בערך שלושים סנטימטרים
על המפה שבכניסה לאכסניה", "טוב, או שהיא עושה ממני צחוק, או
שהיא סתומה", הרהרתי, לא בקול לשם שינוי. היא עשתה ממני צחוק.
"סתם, זה בערך שמונה מאות ק"מ מפה, לכיוון צפון. העיירה נקראת
נוסאצ'טאון, מקום מעניין לכל הדעות, יש לנו חווה לגידול
והרבעת וומבארואים", עצרתי אותה באמצע, "חווה לגידול מה?!",
"זה סיפור ארוך, אספר לך בפעם אחרת", אמרה איימי והמשיכה
לאכול את ארוחת הצהריים, הסתכלתי בצלחתי הריקה, "לעזאזל, אני
אוכל מהר", חשבתי לעצמי, "אתה אוכל מהר", אמרה איימי בקול,
היא נתנה לי עוד קצת אוכל מצלחתה. הודיתי לה בנימוס. "אגב,
אני בת עשרים ושתיים, סיימתי בהצטיינות תואר ראשון
בפסיכולוגיה, אבל אז גיליתי שזה פחות מעניין ממה שחשבתי,
החלטתי להתנדב בחווה, מדי פעם אני מגיעה לעיר הגדולה כדי
לעבוד ולחסוך כסף, האמת שעוד שבועיים אני חוזרת לשם, תוכל
להצטרף אליי אם תרצה". מסתבר שהיא יכולה להיות ממש נחמדה
כשהיא רוצה, והיא רצתה.
גם את ארוחת הערב העברנו יחד, הפעם השתתפתי בהכנות ובבישולים,
לפחות עד שחתכתי את האצבע ותיבלתי את הסלט שלא לשביעות רצונה.
"נראה לי שכדאי שתתרחק מסכינים", המליצה לי איימי, "זה קצת
בעייתי, יש לי משיכה מיוחדת אליהם", "זה מצער, יש לך אהבות
מסוכנות ונטיות אובדניות, אתה מזמין צרות כמו מוזמנים לחתונה
במשפחה מרובת ילדים וחברים", "אני לא מזמין כלום, הן באות בלי
הזמנה", "לא, נראה לי שאתה טועה, אתה מזמין בלי לדעת שאתה
עושה כך כנראה", טוב נו, פסיכולוגיה. גם היא הזמינה, אותי
לחדרה, לה לא היה מחזיק מפתחות עצום בגודלו. "תמיד אתם דופקים
את התיירים?", התקלתי, "לא, רק את החמודים מביניהם", היא קרצה
לי. המשכנו לדבר קצת בחדרה, מאוחר יותר העברתי איתה את משמרת
הלילה שלה. באורח פלא של ממש, או שלא, את מה שלא עשינו בחדר,
עשינו בכניסה. באורח פלא לא הגיע אף אורח, גם לא של ממש ובטח
לא פלא.
אחרי שבועיים של בילויים משותפים והסתרתי מפני העוברים ושבים
ברחוב, וגיחותיה להביא אוכל (עליו התחלתי לשלם) לשנינו,
אחרי שהיא הזמינה משטרה כמה פעמים על מנת לגרש את הנערים
שהמתינו לי כדי לגמול לי על שקראתי לחברה של מנהיג הקבוצה
זונה, ובכלל לא קראתי לה זונה, למרות שהיא הייתה יכולה למכור
לי כרטיסיה והייתי פוקד אותה לעיתים קרובות לו היא הייתה כזו.
אחרי שבוע בו כבר עברתי לחדרה ונפרדתי לשלום ממחזיק המפתחות
העצום של חדרי, אחרי שגררתי אותו חזרה לדלפק הקבלה וראיתי את
ג'ון מניף אותו בקלות למקומו, ואחרי שהודתי לי על מזלי שג'ון
לא ניסה לפרוץ לחדרי ולהרוג אותי בשנתי, כי לא הדלת הנעולה
ולא מחזיק המפתחות העצום שהושען כנגד הדלת היו עוצרים אותו,
אחרי הכל הגיע זמנה של איימי להפרד לשלום מהאכסניה ולחזור
לנוסאצ'טאון.
ארזנו יחד, אני את תיק הכסף שלי והיא את כל ציודה, בערך עשרים
וחמישה קילו, בלי לבנים, הם מחזירים יותר מדי אור, מה שכן,
הייתה לה חזיית תחרה שחורה מעניינת למדי.
תאמינו או לא, לא שיש לכם ברירה, אבל תהיה לכם האשליה של זכות
בחירה חופשית, ממש מחוץ לאכסניה איימי עצרה טרמפים. לא נראה
היה שיש לה בעיה מיוחדת לעצור כאלה, אבל נראה לי שהיא לא אהבה
את ההצעות שהיא קיבלה שם, בטח הן היו מעליבות למדי. מה שכן,
עם מכנס הטיולים הקצרצר שלה והגופיה הלבנה שחושפת טפחיים
ומסתירה טפח, וגם זה בקושי, היה קשה לעמוד בפניה. לי היה קשה
לעמוד בפניה מהרגע הראשון, זה בו מעדתי לרגליה במטבח, ביומי
הראשון באכסניה. היא חייכה בנימוס לכל נהג שעצר במחשבה שהיא
עובדת במקום, קצת הצטערתי עבורה, היא הייתה יכולה להרוויח
הון... מחשבה חולפת. זהו.
טנדר כחול עצר בכניסה לאכסניה, איימי קראה לי החוצה. שלפתי
ערימת מזומנים שהכנתי מבעוד מועד ונתתי לג'ון, "יש שם הכל,
כולל טיפ קטן", אמרתי לו ויצאתי במרוצה, מרוצה מעצמי ובכלל.
קפצנו לתוך הטנדר, כנגד קיר האכסניה היו שעונים הנערים
שהמתינו לי, כנראה ששבועיים המתנה עייפו אותם, ואני מניח
שג'ון מנע מבעדם להכנס פנימי ולבצע בי את זממם, לקשור אותי עם
אחד, או סתם לעשות בי שפטים.
"לאן אתם נוסעים?", שאל נהג הטנדר, "לנוסאצ'טאון", השיבה לו
איימי, "אה, מצוין, אני גר ממש ליד, באילוזיטאון, משם תוכלו
ללכת אפילו ברגל, זה רק יום הליכה", הוא אמר וחייך בנימוס,
נדמה לי שהוא היה רציני.
נסענו צפונה כעשר שעות, הנהג האט, לרגע היה נדמה לי שהגענו,
אבל אז הוא פנה מערבה והמשיך לנסוע עוד שעות ארוכות. "חשבתי
שאמרת שמונה מאות ק"מ צפונה", לחשתי באזנה של איימי, "כן,
שמונה מאות צפונה ועוד אלף מערבה", היא אמרה וחייכה, היממתי
את פרצופי, כדי להראות המום, אבל במכוון, לא פרצוף המום
ומטופש, "זה לא יוצא בערך שום מקום?", ניסיתי את מזלי, "אתה
קרוב, אבל נווורטאון רחוקה משם עוד שלוש מאות קילומטר", היא
השיבה לי וחייכה שוב. היא נרדמה על כתפי בעוד אני מנהל שיחה
מעניינת על עניינים ברומו של עולם עם הנהג, זה היה רום חזק
במיוחד.
הרכב עצר, אחרי בערך שלושה בקבוקי רום שנשפכו לפיו של הנהג,
אך בקלות יכלו להניע את הטנדר כל הדרך, רק עכשיו שמתי לב,
אפילו לא עצרנו לתדלק. "פה אתם יורדים, אני ממשיך לכיוון
השני", אמר הנהג, "אתה יכול להעיר את חברה שלך, למרות שהיא
נראית לי קצת עייפה וזקוקה לעוד שינה", הוסיף, "היא לא חב..
לא משנה, תודה", אמרתי וחייכתי, הערתי את איימי. "אנחנו
צריכים לרדת, הוא אומר שזו התחנה שלנו". איימי התעוררה בחוסר
חשק, "טוב שמע, אתה סוחב את התיק שלי, נתחלק בסחיבה בדרך",
הסכמתי, זה מה שהיה חסר לי, שמישהי תשאיר אותי לבד בלב המדבר
האוסטרלי. התחלנו ללכת.
הפסקנו ללכת. אחרי שעה הליכה בחום שאפשר לאפות בו פיתות לרוב,
שלא לדבר על פיצות ובורקסים מסוגים שונים, החלטתי שלא עוד,
אני רוצה חזרה הביתה. "אתה מוזמן ללכת, זה בערך חודש הליכה
לכיוון ההוא, ואני ממליצה לך לחפש חבית גדולה במיוחד כדי
לסחוב מים די צורכך, כדי שלא תתייבש בדרך. או שאתה יכול
להמשיך איתי", כמה שהיא משכנעת, המשכתי איתה. אפילו בלי חבית
היו לנו מי שתיה, לא הבנתי איך, עד שהיא הכתה בסלע ויצאו ממנו
מים. לארץ ישראל היא בטוח לא הייתה נכנסת, אבל נדמה לי שהיא
הייתה אוהבת את הר נבו, עשינו שם פעם סנפלינג, בלי שהוא יראה,
הוא רצה שזה יישאר סוד.
עצרנו לנוח, שקלנו להקים מחנה ללילה, העמדתי פנים שאיבדתי את
ההכרה, "דביל, אם אתה רוצה נשיקה פשוט תבקש", "אני לא רגיל
לקבל את מה שאני רוצה", "באמת? מפתיע. חוץ מכל מיני הפרעות
נפשיות, דמיון פרוע במיוחד, הזיות מדי פעם, פה גדול, חוסר
טאקט, ביישנות לא מובנת, נסיונות כושלים להצליח עם בחורות
ועוד כל מיני דברים שרשמתי ביומן ואני לא זוכרת כרגע, חוץ מזה
אתה דווקא די חמוד, קשה לי להאמין שאתה לא מצליח לקבל, נראה
לי שאתה פשוט לא יודע לבקש", היא אמרה והוסיפה חיוך מקסים,
"אז אני יכול לקבל נשיקה?", "לא".
היא הייתה רצינית למדי, באמת לא קיבלתי נשיקה. אחרי שעה
נוספת, בה כבר בנינו את האוהל והתכוננו להעביר שם את הלילה
ולהמשיך עם אור ראשון, אזרתי אומץ ושאלתי שוב, "או, אתה לומד
להיות נודניק כשצריך", היא השיבה בחיוך, היא אחזה בידי ונכנסו
לאוהל...
בוקר, ציוץ הציפורים לא נשמע למרחוק, או בכלל, לא חושב שהיו
שם כאלה, וגם אם כן, הן היו הופכות לארוחה, אז למזלן הרב
ולצערי החמוץ-מתוק הן התחמקו מבעוד מועד. התעוררתי ונשקתי לה
כבדרך אגב, נדמה לי שאגב עדיין עצור על הטרדה מינית. היא
החזירה לי נשיקה והתעוררה גם כן. קיפלנו את האוהל, שטפנו
פנים, צחצחנו שיניים, אכלנו קצת פירות שהיא הצליחה למצוא
בשממה המשמימה למדי, הפעם התחלקנו בציוד. המשכנו ללכת.
אחרי כמה שעות הליכה ועוד כמה עצירות מתודיות הגענו למקום
יישוב, בעצם לא, היא צדקה, אני סובל מהזיות. אחרי כמה שעות
נוספות הגענו למקום יישוב. זה היה נראה כמו כפר שכפר בהיותו
כפר, או בעיקר, או באשמה, העיקר שהיו שם כמה מבנים. ראיתי
חורשה ירוקה, הנחתי שאני הוזה.
"ברוך הבא לנוסאצ'טאון", אמרה לי איימי. היא אחזה בידי והלכנו
יחד לעבר הכניסה לעיירה. העיירה הייתה מגודרת, הגענו עד לשער.
מבעד לגדרות יכולתי להבחין בבעלי חיים מוזרים, נראים חמודים
להפליא, מלאי פרווה. נכנסנו פנימה.
"איימי!", התנפלה מישהי על איימי, "ברוכה השבה", "והשווה",
חשבתי לעצמי. "איך היה בסידני?", שאלה המתנפלת, "כרגיל,
הרווחתי קצת כסף, הציעו לי כמה הצעות מגונות, סירבתי בנימוס
למרות שחלקן היו מפתות למדי", אמרה איימי, היא הסתובבה לעברי
וקרצה, אני העמדתי פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת. "מי
הבחור? חבר שלך?", שאלה המתנפלת, הייתי נבוך כולי, התחלתי
להתפתל במקום, שתיהן פרצו בצחוק. "זה אסף, מישהו שהכרתי
בסידני, וכן, אנחנו חברים, למרות שהוא מסרב להודות בזה
עדיין", (טוב, חבר טוב שלי צדק, אני צריך מישהי עם אופי שתדע
מה היא רוצה מעצמה, איימי ידעה, הודיתי באשמה), "נעים מאד,
אני קאתי", הציגה המתנפלת את עצמה. "נעים גם לי", אמרתי
וסקרתי את קאתי, גם היא מצודדת למדי, רציתי לדמיין כל מיני
דברים שלא אכתוב, אבל במקום דמיינתי מרפק אדיר של איימי שנשלח
לעבר צלעותיי. הדמיון הזה היה כל כך מוחשי שנשארו לי סימנים
כחולים כמה ימים אחר כך. "חבל שתדמיין דברים כאלה, זה לא שהיה
לך אומץ להתחיל איתה", לחשה לי איימי, אני חייכתי, אבל ידעתי
שהיא צדקה.
"בואו תראו, יש לנו גורים חדשים", אמרה קאתי, היא אחזה בידינו
ולקחה אותנו לחורשה. כעת ראיתי בבירור את מה שראיתי במעורפל
מבחוץ, בעלי חיים חמודים להפליא, בעלי פרווה מנומרת בעדינות,
כאילו מעצב על עיצב אותה במיוחד, פניהם קטנים וחמודים עם חוטם
קטן ועגול ושתי אוזניים עגולות וגדולות. למרבה הפלא, אף אחד
מאותם בעלי החיים לא מש ממקומו, בטח כי הם לא ידעו למוש. "זאת
קואלה ממש מוזרה", אמרתי, "זו לא קואלה, זה וומבארו", ענתה
קאתי, "כמו השם של האכסניה בסידני?", שאלתי, "בדיוק ככה",
ענתה לי איימי. "הם ממש חמודים, מה הקטע שלהם?", שאלתי שוב,
אני איש של שאלות. "אין להם קטע, הכותב שלהם התפטר ומאז הם
מובטלים", ענתה לי איימי בבדיחות דעת לא אופיינית, משיבה לי
במטבע שלי, על אף שאני נשאתי רק שטרות. "אני לא מכירה אותה
ככה, היא בטח נדבקה ממך", אמרה לי קאתי, "אבל אני אסביר לך.
הוומבארו הוא בעל חיים נדיר שנמצא בסכנת הכחדה, הוא חי רק
בנוסאצ'טאון, זו האוכלוסיה היחידה שלו בעולם, וכן, הוא אנדמי,
אני יודעת שזו המילה שחיפשת", אמרה לי קאתי וחייכה. השבתי לה
חיוך.
"אלו בעלי חיים ממש מוזרים, לא ראיתי אף אחד מהם זז בעשר
הדקות האחרונות", "קודם כל, יש בעלי חיים אחרים שלא זזים במשך
פרקי זמן ארוכים, כמו עצלנים ודומיהם, אבל הוומבארו מיוחד
במינו", אמרה קאתי. היא הרימה אחד מהם, "הוומבארו הוא תוצאה
של הכלאה בין וומבאט לקנגורו, משהו שקרה באופן טבעי. כמובן
שהוא חיית כיס, כיאה לאוסטרליה, רק שההכלאה הזו גרמה למום
מולד אצל כל וומבארו", גירדתי את ראשי, "אני אמור לנחש?",
"לא, רק תסתכל", קאתי הפכה את הוומבארו שהחזיקה, לתדהמתי
גיליתי שהוא היה נטול גפיים, "אהא, אז כל הוומבארואים נכים!",
צחקתי, לבד. "כן, הם לא ממש ניידים", אמרה איימי, "אז מה
הפואנטה?", ניסיתי להבין, "מה זאת אומרת?! הם בעלי חיים ככלל
בעלי החיים, יש להם זכות קיום כמו לכולם, וצריך להגן עליהם
מפני הכחדה", גערה בי איימי, "מה? אבל הם לא היו שורדים שניה
אחת בשטח, אפילו נמלים טורפות יכולות לטרוף אותם", "נכון,
ובזה מסתכמת ההתנדבות שלנו בנוסאצ'טאון, לדאוג לחיות המדהימות
האלה", "לא עדיף למכור את הפרווה ולעשות מהן מטעמים?", שאלתי
בעליצות, נענתי במרפק נוסף, לא דמיוני בכלל והרבה יותר כואב
מהמרפק הדמיוני לכאורה. "העיירה מגודרת כדי להרחיק טורפים
פוטנציאלים, <בטח, אפילו עובש הוא טורף פוטנציאלי לחיה
מגושמת בלי רגליים. חשבתי> אנחנו אוספים את כל הוומבארואים
באיזור ומרכזים אותם בעיירה, החורשה מספקת להם מזון ולנו צל
ושעשוע", "אז מה בדיוק אתם עושים איתן?", "מוזר עד כמה שישמע,
אנחנו הרגליים והידיים שלהם, אנחנו לוקחים אותם מהמיטה,
מניחים אותם לאכול, אוספים אותם חזרה, לוקחים אותם לשתות,
להשתין, להתרחץ. אנחנו אחראים לקיום שלהם", "זה הדבר הכי
טיפשי ששמעתי בחיי, זה דורש המתת חסד למין שלם, אבל היו
מאשימים אותי ברצח עם ומחכים לי למשפט על פשעים נגד האנושות
בז'נבה", חשבתי וחסכתי את המחשבה מאיימי וקאתי.
"זה החדר שלכם. תנסו לא להרעיש יותר מדי, המשמרות פה הן עשרים
וארבע שעות ביממה, צריך לקיים את החיות", אמרה לנו קאתי
והכניסה אותנו לחדרנו. "מיטה זוגית", צהלתי, "אני לא הייתי
ממהרת לצהול. אחרי הדברים שפלטת שם, נראה לי שגם המין שלך
בסכנת הכחדה", אמרה לי איימי, השפלתי את מבטי, "אבל אתה עדיין
חמוד", אמרה וקרצה.
כך מצאתי את עצמי מתנדב בחוות וומבארואים בנוסאצ'טאון. מדי
כמה שבועות היינו נוסעים לעיירה הקרובה כדי לערוך קניות,
ניצלתי את הכסף שהיה ברשותי כדי לחסוך לאיימי נסיעות עבודה
לסידני, במקום זאת לקחנו כמה ימי חופשה ויצאנו לבלות בכמה
חופים זהובי חול ותכולי מים. איימי וקאתי היו מסורות
לוומבארואים, כך היו גם שאר המתנדבים שהגיעו למקום, גם אני
מצאתי את עצמי משנע וומבארו זה או אחר ממיטתו, לשולחן האכילה,
לבריכת השתייה וחזרה למיטה. "מה טובים הם חייו של הוומבארו",
חשבתי. לצערי נאלצתי לצפות בשידוך בין וומבארו לוומבארואית,
איימי לקחה זכר והניחה אותו על נקבה שקאתי החזיקה, כמו
בתיאטרון בובות הן ביימו סצנת סקס משובחת, מזל שיש
לוומבארואים לשון, אחרת גם את הקולות קאתי ואיימי היו עושות
במקומם. הצטערתי שזו הסצנה של הוומבארואים ולא של איימי
וקאתי, נראה לי שאיימי ידעה על מה אני חושב, כי היא הגניבה
לעברי קריצה ונשיקה.
השעון צלצל באמצע הלילה, השעה הייתה בערך שלוש, לא ישנו כי
איימי הייתה עסוקה בלהסביר לי שקודם צריך לדעת להתמודד עם אחת
לפני שמדמיינים שתיים. זה היה הזמן להוציא את הוומבארואים
לשירותים. אחד אחרי השני הוצאנו אותם, המתנו עד שאלו יעשו את
צרכיהם ואז החזרו אותם למיטתם, בדיעבד, נדמה לי שמרבץ זה
תיאור הרבה יותר הולם.
קאתי וכמה מתנדבים אחרים היו אמונים על האכלת הוומבארואים,
שטיפתם, ניקיונם ועוד כמה מטלות קלות וקשות. מה שכן, מלאכת
ההרבעה נעשתה אך ורק על ידי אימי וקאתי, תרתי משמע. מתישהו
למדתי להנות לצפות בהן משתובבות עם גושי הפרווה האלו, וזה
השתלם לי אחר כך.
זו הייתה שגרת חיינו במשך זמן מה. למדתי לחבב את הוומבארואים,
מתישהו החלטתי שיש להם זכות קיום, מאוחר יותר אף סברתי שיש
לתת להם גם זכות הצבעה, הם תמיד יכולים להצביע ברגליים, או
שלא. מדי פעם תהיתי למה לא עושים מהם כובעי פרווה, או מעילים,
הם הרי חמודים ונעימים, אבל למדתי לאהוב אותם בכל זאת. נראה
היה שאיימי נהנית מזה עד מאד, ואני נהנתי לשהות במחיצתה, אז
לא ממש הטריד אותי שעליי להתעורר באמצע הלילה כדי להוציא את
כובעי הפרווה להשתין.
מתנדבים נוספים הוסיפו להגיע, באופן צפוי להחריד היו אלו
בעיקר בחורות שראו בטיפול בגושי הפרווה זכות ממעלה ראשונה,
שלא לומר חובה אלוהית. הבחורים שהיו שם היו, איך לומר, מאלו
שהייתי מצפה מהם להתהדר במעילי פרווה, לו רק לא היו מחבקי
עצים יפי נפש. אחד מהם, בחור פיני בשם יוהא היה כה מסור
לעבודתו עד שבשלב מסוים החל להחליף את איימי בהרבעת
הוומבארואים.
"איימי, אני צריך לשאול אותך משהו", הטרדתי את מנוחתה, שניה
אחרי שהשעון עורר אותנו, "דבר", "קצת לא נעים לי, כי אני יודע
שהמקום ממש חשוב לך, אבל אין לך איזה צורך לטייל קצת, להנות
מהחיים ומהעולם? אני באמת יודע שאת מרגישה כאילו זו שליחות
חשובה מאין כמותה, אבל אני מכיר אותך כבר חצי שנה, את בחורה
מדהימה, אינטליגנטית ועוד כל מיני דברים שלא אוסיף כדי לא
לנפח לך את הראש. איכשהו אני מרגיש שאת לא ממצה את עצמך פה",
אמרתי והתכוננתי לקבל מרפק שיותיר שטפי דם וסימנים בצבעי הקשת
למשך זמן לא מבוטל. "אתה צודק...", הפתיעה איימי, "אני באמת
מרגישה שאני לא ממצה את עצמי יותר, יש פה כמות מתנדבים עצומה,
יש פה את יוהא שעוזר לקאתי, קיבלנו לא מעט תרומות מכל העולם,
המקום מתפקד נהדר, אני חושבת שאני יכולה להמשיך הלאה", חייכתי
ונשקתי לה, "אין לך מושג כמה אני שמח לשמוע את זה", אמרתי לה.
לקחתי את ידה בידי, הלכנו יחד להוציא את הפרוות המצייצות
לעשות את צרכיהן. לראשונה לא כעסתי עליהם, התשובה שקיבלתי
מאיימי מילאה את ליבי אושר, חדלתי להיות ציני וסרקסטי לאותו
ערב.
"אז מה חשבת לעשות הלאה?", שאלתי אותה בעודנו מחזירים את
הוומבארואים למרבצם.
"שמעתי שיש חווה לגידול ג'ירפילים בטנזניה!"

נכתב כשעשוע, סיפור פיקטיבי על התנדבות, לאתר "למטייל", גם אם
לא יפורסם.