"נו אורן..לפחות תתן לי רמז!"
לחצתי עליו שיספר לי לאן הוא לוקח אותי
והוא לא אמר לי כלום, רק חייך.
"אבל אם אתה תקח אותי למקום אפל ותאנוס אותי שם?"
אמרתי לו בחיוך
והוא הסתכל עליי בחיוך מתוק ואמר לי "אני לא חושב שזאת תהיה
בעיה".
צחקתי. אהבתי את המיסתורין הזה, החוסר וודאות הזה.
על הברכיים שלי 4 בקבוקי בירה, ואנחנו נוסעים אל תוך אפלה
"נו אורן, רמז קטן, קטן קטן קטן..." המשכתי להציק לו כל הנסיעה
"את בטח מכירה את המקום הזה" הוא אמר לי, לא מוכן להוסיף.
חשבתי חשבתי וחשבתי. ולבסוף כשהתחלנו להתקרב, ירד לי האסימון.
אחד המקומות היותר יפים שהייתי בהם אי פעם. מצפה קסום.
רצפה גדולה, דשא מסביב וכוכבים מעלינו.
שכבנו שם שעות מתחת לכוכבים, מחובקים, אחד בתוך השני, יד אחת
בירה וביד השניה סיגריה. הערב המושלם.
רק להרגיש את חום הגוף שלו שומר עליי ולראות את החיוך שלו גורם
לי לחיוך שלי להתפשט.
אחד המקומות היותר רומנטיים שהייתי בהם אי פעם, האווירה שם,
עושה את הכל.
שנינו שוכבים על האספלט, מתחת לשכמיה צמרית שבמקרה הייתה לי
בתיק. והשמלה הלבנה שלי יורדת לאט לאט למטה.
שרועים כמו שני מסטולים, נושפים אוויר נקי אל תוך הריאות, ושוב
מדליקים סיגריה טובה שמוסיפה לאווירה.
התהפכתי על הצד והסתכלתי עליו. "ככה אני מוכנה למות" אמרתי לו.
הוא חיבק אותי חזק ואמר לי "למה למות? החיים עוד ארוכים" תמיד
כשהייתי אומרת את זה איפשהו, הוא היה אומר לי מחדש שלא צריך
למות. ואני הייתי עונה "אם כבר למות, אז למות ככה" והוא היה
צוחק.
כשהייתי שם איתו, אף מחשבה לא הציקה לי, אף אהוב ישן לא עלה לי
לראש, אף דאגה, אף חששה, רק אני והוא.
רק רציתי לבכות עליו מהפחד לאבד אותו מכ"כ הרבה סיבות
הוא מחיה אותי גם כשאני מתחת לאדמה.

אבל מרוב יותר מדי דברים לא טובים
אני לא יודעת
איך אני אוכל
להמשיך.