שבועיים אחרי, כאילו כלום לא קרה. פתאום נזכרתי בשחר, מישהי
מאוד דומה לה עלתה לאוטובוס, שרשרת על סמל החיים על הצוואר
הזכיר הכל.
אני עדיין לא מצליח לנער את מה שראיתי ביום שישי, זה היה נורא
קשה, אפילו שאנחנו לא ביחד. אבל אז הבנתי שאני צריך להמשיך
הלאה, היא לא רוצה, שתזדיין!, אני מנסה להשקיע, באתי בהפתעה
לבית שלה כדי לקחת אותה למסיבה, רציתי לקחת את המפתחות מהתיק
שלה וללכת, להשאיר אותה שם, אבל אני לא כזה מניאק.

אני מרגיש כאילו אני עומד להשתגע, הרבה דברים רעים קרו, רוב
הזמן רבצתי במיטה ושמעתי הרבה opeth ואביתר בנאי, זה שילוב
מוזר, אני יודע.
אביתר אוגר את כל העצב שלי, ו opeth מוציאים הכל בעצבנות.

שבועיים אחרי, כאילו קלום לא קרה, אחרי שלוש שנים של קשר זה
נגמר.
לא יכלתי לסבול את זה יותר, היא חנקה אותי, גם היו הרבה דברים
ששנאתי בה אבל ניסיתי לחיות עם זה כי היא הייתה חמודה בסה"כ.
היא מאבדת סבלנות מהר מדי, היא לא רגועה, מתעצבנת בגלל שאני
רוצה להכין לי משהו לאכול כי היא חושבת שזה בזבוז כי "יש כבר
אוכל מוכן", אז מה?! לא בא לי אורז!.
היא גם הרחיקה אותי העולם, כלאה אותי, היא רצתה שזה יהיה רק
היא ואני.

אני מרגיש ריק פתאום, ולא בגלל שנפרדנו, כנראה בגלל שאני עוד
מעט מחליף קידומות, הקדמתי את משבר גיל ה-40 בעשרים שנה!

אמא שלי עדיין חולה, צמח לה כבר שיער אבל זה לא אומר שזה
משתפר. לא הרבה אנשים יודעים את המצב של אמא שלי.
ידידה שלי סיפרה לי שגם אח שלה חולה כרגע, וזה הכניס אותי לעצב
לא מוסבר כזה, לא יודע מאיפה הוא הגיע. הרגשתי שהדבר היחיד
שאני רוצה לעשות עכשיו זה להגיע עליה הבייתה ולחבק אותה.
להראות לה שאני מבין כי גם אני עובר את אותו דבר בערך ושאנחנו
צריכים להיות חזקים והכל יסתדר בסוף.
אבל זה ידוע שבמצב של אח שלה שום דבר לא יהיה בסדר.....