"אירווינג, כבה את המוזיקה המזוינת!", אני צועקת מכיוון חדר
האמבטיה.
כצפוי, אירווינג לא שומע, המוזיקה חזקה מדי.
אני מעיפה מבט חטוף במראה ומגלה שעוד גדלתי קצת. אני רואה
עכשיו את הציצים שלי במראה.
אני מתעטפת מהר במגבת ובועטת בדלת, ממהרת לסלון איפה
שאירווינג שפוך על הכיסא ליד המחשב ומקשיב לרעש הנורא שלו,
שהוא מעניק לו את השם מוזיקה, וצועקת עליו שוב, "אירווינג,
כבה את החרא הזה לפני שאני מכבה אותו בעצמי."
עכשיו הוא ממהר לכבות את המוזיקה כי הוא מפחד ממה שאני אעשה
למחשב שלו. הוא יודע למה אני מסוגלת.
"עשית קפה?" אני שואלת וממשיכה למטבח בלי לחכות לתשובה.
באורח מפתיע, הוא אכן עשה קפה.


אירווינג עושה יופי של קפה, אני חושבת בזמן שאני לוקחת את
התיק, שמה מעיל וממהרת למשרד. אני תמיד משוויצה בקפה שלו
כשבאים אלינו אורחים.
שנינו לא בשלנים גדולים כל כך, הוא אשף בחביתות ואני בסלטים,
אנחנו מסתדרים עם מה שיש. ויש את עניין הקפה.
לאחרונה אני בכלל מנסה להפסיק עם הקפה אבל זה הכל בגלל
המלחמה, המלחמה הארורה הזאת, ובכלל קמתי במצברוח מחורבן. ועוד
יותר קשה להפסיק כשיש קפה כל כך טוב באופן קבוע בבית...
לעזאזל, איזה אידיוט שרט לי את הטמבון ביציאה מהחנייה ואפילו
לא השאיר מספר, אבל אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו, אני כבר
מאחרת ואני שונאת לאחר.
לא יהיה לו אכפת, ממילא הוא נוסע רק באוטובוסים לכל מקום.


כבר ביציאה מהחנייה אני כמעט רומסת צי של צופים ננסיים שתלו
בהתלהבות מודעות בכניסה לבניין שלנו. אולי זה יוציא מהם קצת
שמחת חיים, הממזרים.
שיט, לעזאזל, שכחתי את הקלסרים עם החומר לפרוייקט, בלעדיהם
אין טעם שאגיע לעבודה היום. אני חונה בחנייה כפולה שערורייתית
ממש מול הבניין, דופקת ריצה עד לקומה 7, חוטפת את הקלסרים
וחוזרת לאוטו.
למזלי, לא חטפתי דו"ח על החנייה ואפילו הצלחתי להגיע באיחור
בלתי-משמעותי של 5 דק' לעבודה.


כל הצוות כבר כאן, מתרוצצות במרץ בלתי נלאה בין המחיצות,
פותחות וסוגרות דלתות ומחליפות רשמים והכל בשקט מופתי, כאילו
יש אדם מת בקומה.
אחרי ניד ראש מנומס או שניים אני נכנסת למחיצה שלי, מתיישבת
בגו זקוף על אחד הכיסאות המינימליסטיים-אך-נוחים של המשרד
ומחכה שיבואו לקרוא לי לאסיפת הבוקר.