לא שאני גאה בזה במיוחד
אבל זהו-זה, החלטתי:
אני נכנעת.
אתה מבין,
פשוט לא יכולה להלחם בך עוד
פשוט לא יכולה יותר להיתקל בך עוד
ולהשפיל את עיני כאילו כלום לא קרה.
כאילו לא כרכתי את כל גופי סביבך ולחשתי
אני אוהבת אותך...
רק אתה ואני יכולנו לשמוע אז אותה לחישה חלושה.
עברו שנים והלחישה הפכה לזעקה המהדהדת בין הכתלים
באין קולה יישמע.
אך זו הזעקה שרפה את עורי מבחוץ
ובפנים רוצצה את נפשי,
זו הלחישה כמו ציפור זעירה הסתחררה לה שנים בראשי - - -
אני נכנעת. הרי זו הנשמה, בכבודה ובעצמה,
שלא עומדת בזה עוד.
זו הנשמה שרוצה לאחוז בידך ולצאת לרחובות לרקוד.
זו נשמתי שרוצה את כולך לעטוף ולשמור את הכל לעצמה.
זה ליבי ששר לך כבר שנים ארוכות וקרות מתוך אלם הדממה.
זה גופי המנהל מאבק עיקש, שבע-קרבות, פשוט: לא לגעת.
זה אתה שרואה הכל. זה אתה שממשיך, כך נראה, לא לדעת.
זו אני שמשילה את השריון מעל חזי,
ואת המגן ואת חרב הדמעות הארוכה.
זו אני שניצבת מולך עירומה, שותקת, מביטה, מתפללת, מחכה.
רק זר הדפנה העוטר את ראשי מעיד על סופו של הקרב.
כמה אפשר להלחם באהבה?
לא לנצח.
זה ברור לי עכשיו.
כמה אפשר להסתיר אהבה?
לא לרגע. זה תמיד לשווא.
וכמה אפשר מאהבה לברוח?
לא הרחק, זה תמיד הרי שב.
אז עכשיו שקראת, אתה מצידי יכול להמשיך
אל ביתך, שרחוק הוא מכאן.
אליו לעולם לא יגיעו צעדיי
הגבול בינינו איתן.
אך לפחות אדע שנכנעתי.
גם זה ניצחון קטן.