הוא מחמם לעצמו את המנה הבאה, הוא חייב את זה. עכשיו קיבל
משלוח מאמסטרדם, 300 גרם של הרואין קולומביאני טהור כמו מריה
הבתולה, יוסי לוגם מבקבוק הקולה שלו ובוהה בחלל הריק, מדליק
את הטלוויזיה ומחפש מה לראות, הוא משאיר את הטלוויזיה דלוקה
על ערוץ 24...
המבט הריק בעיניים, החיים שלו לא שווים כלום בלי הלבן המתוק
שלו, אפילו שולמית - המוצצת הכי טובה בעולם לא מספקת אותו
ככה. בדיוק חשב עליה והטלפון שלו מצלצל את הצלצול שלה, "בת
זונה חרמנית", לא מפסיקה לרדוף אחריו, יכול להיות שזה בגלל
הלבן, כי כשהיא איתו הוא מוזיל לה במחיר בתמורה לאיזה ליקוק
קטן או חפוז במטבח על המקרר.
המנה מוכנה, הוא שולף מזרק חדש שהוא הצליח להגניב מבית החולים
שתקעו אותו בתוכו לפני כמה ימים, מלקק את השפתיים כמו ילד
שרואה חנות ממתקים, הוא לוקח צמר גפן ומחטא את האיזור, כאילו
שזה יעזור, הוא תוקע שלל מחטים מכל הצבעים והמינים כבר שנתיים
קבוע בלי הפסקות. חברים, משפחה, הכל הלך לעזאזל מאז הפגישה
הראשונה עם מלאך המוות המתוק שלו. הוא בוחר את הוריד המתאים,
ביד שמאל, יד ימין כבר מלאה, מחוררת לגמרי. הוא צריך לטפל
בחרא הזה, בסוף הוא יצטרך להתחיל להזריק לרגל, או גרוע מכך,
ישר אל תוך הצינור שלו, שהוא מופתע שעדיין מצליח להזדקר מדי
פעם שצריך אותו. הוא מגרש את המחשבה הזאת, המזרק נתקע בגוף,
החומר בתוך המזרק מתערבב עם החומר האדום שזורם לו דרך קבע
בעורקים, ורוגע, נירוונה אינסופית, שדונים קטנים עם כובעים
צהובים וכחולים מסתובבים סביבו, אוהדי מכבי, המניאקים, אבל
עכשיו הוא לא שם זין על דברים כאלה, מצידו הם יכולים ללבוש
מדים של הSS ולצעוק הייל היטלר, לא אכפת לו, החומר בפנים
והראש בעננים.
מסתובב לו סביב סביב, מחפש במבה, נהיה לו חשק מטורף לטחון
משהו פתאום. אין במבה, יש תפוצ'יפס, אותו חרא הוא חושב לעצמו,
קורע את השקית האדומה צהובה ודוחף לפה את חטיף תפוחי האדמה
הסינטטי הזה לפה כמו האדם הקדמון, בלי נימוסים, הוא לוקח
בקבוק בירה ושוטף איתו את הצ'יפס שתקוע לו שם, הבירה מסחררת
אותו קצת יותר מדי והוא מתחיל להיכנס לפאניקה, "מה אני עושה
עם החיים שלי?! זרקתי אותם לעזאזל", הוא היה נחשב בחור מאוד
מוצלח בתיכון, ממוצעים של 90 פלוס. לא מהחרשנים אלא פשוט בחור
חכם שהכל נקלט אצלו בצ'יק, את כל המבחנים שלו היה עושה בשקט
ובהצלחה מרובה, המורים היו חולים עליו, תלמיד מושלם, שקט ולא
מפריע ומצליח בהכל. בצבא היה ג'ובניק כי לא היה בזין שלו
לקרוע את התחת על ערבים. אז הוא פגש את יוסי, איתו הוא התחיל
לעשן פה ושם ג'ויינטים, לא משהו רציני. זה התדרדר לכדורים
צבעונייים, משם לקוקאינה, והדרך הזאת לקחה אותו לגדול מכולם,
לשולט בכל, למלאך המוות הלבן והמתוק, הרואין. כמה שיותר לבן,
כמה שיותר טהור, ככה יותר טוב. הוא עף מהצבא כי היה מסטול מדי
בשביל לתפקד ומאז הוא מסתובב בחוסר מעש בין בתים של אנשים
שהוא לא מכיר כל כך, מזריק עם נרקומניות שלא ממש מבינות מה
הולך סביבן אבל רוצות זין מדי פעם, אז הוא מסתדר.
אחרי כל המחשבה הזאת הוא קם, לקח איתו 50 שקל מהמגירה, לקח גם
מפתחות של הדירה למה שלא יהיה ועלה על אוטובוס לאור עקיבא,
לסבתא. תמיד ביקור אצלה היה מנקה לו את הראש. אם יש מישהו
מהמשפחה שלו שהוא אוהב ואף פעם לא ייקח ממנו כסף לסמים, זאת
סבתא שלו.
כשהוא היה קטן הוא היה מבלה אצלה בסופי השבוע, מרכין את ראשו
על ברכיה ומקשיב לסיפורים שלה על סבא שלו, על קום המדינה, על
הילדות שלה ועל כל נושא אחר בעצם. אלה היו השעות הכי טובות של
השבוע, השקט הבלתי נגמר והעוגיות שהיא הייתה מכינה לכבודו.
הוא היה מת על זה.
כשהוא הגיע לסביבה של הבית שלה הוא קולט חבורה של אמבולנסים
ואנשי מד"א מתרוצצים סביבו, הוא שאל את השכנה מה קרה, היא
סיפרה לו שסבתא שלו מתה מהתקף לב, הוא חטף את זה קשה מאוד,
העיניים שלו האדימו מדמעות, הוא חזר לדירה שלו, הוציא את
האקדח של יוסי מתחת למיטה, הם שמרו אקדח למקרה שיסתבכו עם
איזה סוחר סמים עצבני, ולחץ על ההדק, ירה לעצמו בראש.
בלוויה שלו, אחיו אמר עליו קדיש וכולם היו מאוד מאוד עצובים.
התגעגעו לבחור שהיה לפני כל החרא שהסמים האכילו אותו. ליוסי
הם לא נתנו להתקרב.