לאורך החוף
איש הולך, משאיר אחריו עקבות בחול הזהוב.
בוהה בים במבט לא-ממוקד
מנסה לשכוח;
רוח קלה פורעת את שערו השחור-אפור כגחלים שכבו
משרך רגל אחר רגל-
הוא עושה זאת כי חייב;
רוצה לפרוש ידיים ולצלול,
לעוף אל השמיים;
הם זוהרים באור אדמדם,
הצבע מזכיר לו את שערה של בתו הפעוטה.
הוא מאיץ
לפניו הולכת חבורת אנשים, מפטפטת בעליזות
האיש אינו מבין
הוא מעיף בהם מבט שואל אך הם רק מחייכים לעברו
כאילו מתנצלים;

מתחיל להחשיך ושלושה כוכבים כבר נוצצים בשמיים.
האיש מתעטף חזק יותר במעיל הבד שלו
קור עז חודר לעצמותיו,
הוא מרגיש שכל גופו מתכסה בשכבת כפור-
החזאי החייכן אמר בחדשות אתמול שיתחיל לרדת שלג
הוא אף פעם לא טועה.

החוף החריש
אפשר לשמוע רק את רחש הגלים הקל;
גל רודף גל, מתנפץ על החול
והם ממשיכים וממשיכים
הם לעולם לא ייפסיקו.
שום דבר לא מטריד אותם
חייהם נסוכים שלווה ורוגע;
עוד גל מתנפץ לו חרש-
האיש מחיש את צעדיו
זהו השקט שלפני הסערה, הוא יודע זאת;


עברה שעה, שעתיים
אי אפשר לשמוע מאומה מבעד לרוח המייללת
האיש רץ, מסוכך על ראשו בידיו הרועדות
שלג לבן וצח נושר על מעילו הרטוב ורעם חזק מרעיד את האדמה;
האיש מתכווץ בפחד
הוא לא רגיל לרוץ כך
כבר כמעט ארבעים שנה שלא הזיז את רגליו;
הוא צונח על הקרקע, מתנשף
היוכל להמשיך לרוץ?
אך תוך דקה הוא שוב על הרגליים, מוכן;

הוא רץ עם הרוח, פורס את ידיו
והרוח מניפה את מכנסיו, שסמלים חצי שקופים של בית החולים עדיין
טבועים עליו
שערו הפרוע משכבר דוקר את עורפו
אך התחושה דווקא נעימה לו, הוא מרכין את ראשו אחורה ומביט אל
השמיים
פוער את פיו ומשחרר צעקה לאוויר
האח! כמה זמן שלא צעק כך;
הוא מנסה להיזכר מתי עשה זאת בפעם האחרונה
זה היה לפני כארבעים שנה, בטיול עם משפחתו
אותו טיול שאין ממנו דרך מנוס או חזרה
הוא משתתק, סוגר את פיו
ולבו צווח, נקרע מכאב;

אין לו כיוון
אין לו כוונה
הוא סתם רץ
פשוט רץ
כאבים חדים מפלחים את צלעותיו
ואת ידיו כבר לא יכול להרגיש
אבל הוא לא מסוגל להפסיק לרוץ
אסור לו
הוא לא יכול לתת לגופו להכניע אותו;
רגליו מתופפות על החול הרטוב
ורוח חודרת דרך סוליות נעליו הקרועות.


השמש עולה מתוך הים
קורנת באור צהבהב
מנסה לחדור דרך הערפל הסמיך שצף באוויר,
להמיס את שכבת השלג העבה שנחה על האדמה;

איש רץ על החוף
מפלס לו שביל דקיק בשלג
שפתיו כחולות מקור
והוא מתנדנד על רגליו הדקיקות.

אנשים חולפים על פניו
מביטים זה בזה בתמיהה ומושכים בכתפיהם בבלבול.
אומרים שהוא רץ כך מאז אתמול
מביט קדימה בעיניים חלולות ועטוף רק במעיף בד שתלוי עליו
בריפיון

ובנתיים בטלוויזיה הקריין מודיע-
"איש ברח מבית החולים המרכזי בעיר
הוא היה מרותק למיטתו כמעט ארבעים שנה
אם מישהו יראה אותו נא להתקשר למספר המופיע על הצג;
הוא גבוה, רזה ומקריח, גבר בשנות ה60 לחיו"
הקריין מחייך בסליחה, וממשיך להקריא מהדפים שמונחים לפניו
"הרופאים מדווחים - רחוק הוא לא יכל להגיע
וכנראה שבמשך הלילה
מצא את מותו באחד מהחופים המושלגים".