עמדתי בסימטה החשוכה, מאחורי כמה פחי זבל ירוקים וחלודים. ידי
החליקה במורד קיר הלבנים החשוף, והעבירה בי צמרמורת. דמעה
בודדה זלגה במורד לחיי וטיפטפה על שקית זבל ששכבה על הרצפה.
זרקתי את עצמי על האספלט הקר, ממררת בבכי. הנחתי את ידיי על
הגופה ששכבה לידי. עידן היה נער חיוור ואדום שפתיים. היה לו
שער בלונדיני עבה, ועיניים קטנות ואפורות, שהיו כעת פתוחות
לרווחה, מבוהלות. בידו הוא החזיק סכין ברזל קטנה. חייכתי חיוך
קטן. הזריזות שלי הצילה אותי ממוות והרגה אותך, חשבתי. עכשיו
כל מה שעשיתי נראה לי חסר משמעות- הייתי רק עוד רוצחת. חשבתי
רק על כמה טיפשה הייתי שלא נתתי לו להרוג אותי. לא הייתה לחיי
שום משמעות בלעדיו. הייתי כמו קליפה ריקה- בלי הפרי, ובלי
הגלעין. הצמדתי את שפתיי אל שפתיו שכבר הספיקו להתקרר ונשקתי
לו נשיקה ארוכה. אחר כך פשוט נשכבתי עליו ועצמתי את עיניי.
הסכין שהייתה בידו ננעצה לי בבטן. יכולתי להרגיש את דמי פורץ
החוצה, אבל לא הרגשתי שום כאב. אומרים שלפני המוות כל החיים
חולפים מולך ביעף, וזה בדיוק מה שקרה לי, 17 וחצי שנים ב3-
דקות.
תמיד הייתי ילדה קטנה ומכוערת. היה לי שיער שחור ומקורזל,
ופנים עגולות ושמנמנות כמו כדור פינג-פונג.
בת של מעצבת האופנה המפורסמת גלי נוימן ואב שמעולם לא הכרתי.
הייתי רגילה להתעורר לקול קולות הנאה ואנקות שבקעו מחדרה של
אמי, וכבר אז ידעתי שאני צריכה להכין ארוחת בוקר ל3-. במהרה
למדתי להתרגל למצב, וגם לסטיגמות שהדביקו לי בבית הספר בגלל
כל העניין הזה. היו פעמים שיצא לי להיות לבד עם אמא שלי.
בפעמים האלה, היא הייתה אשה אחרת מאותה אשה שהתפרפרה כל יום
עם מישהו אחר; היא הייתה אמא שלי, אשה גבוהה ומרשימה ביופייה,
עם ריסים ארוכות ושחורות ושער שחור ארוך. ואז היא הייתה אומרת
לי "נויה, אל תלכי בדרך שלי. אל תאבדי את עצמך, תישארי תמיד
עם שתי רגליים מחוברות היטב לקרקע, ותמיד תשמרי ותגני על
עצמך". אחר כך הייתה נושקת לי, והולכת בשקט לחדרה. שם הייתה
מתלבשת באיזשהו שמלה חושפנית והייתה יוצאת החוצה לצוד טרף
חדש. כשהייתי בת 12, אמא שלחה אותי לקרטה, ועודדה אותי לעלות
ולהשפתר עד שהגעתי לחגורה שחורה. אמי סללה לי דרך, והלכתי בה
בצייתנות, בלי לסטות ממנה. היא בנתה דמות שהייתה שונה לגמרי
ממנה: ילדה חכמה, פיקחית, והיופי שלא קיבלתי הדגיש את ההבדל
בינינו. הייתי נקודת האור היחידה בחייה, והיא הייתה גאה במה
שהצליחה לבנות עבורי, כך הייתה אומרת. אחר כך, לאט לאט, החלה
אמי לאבד את עצמה לגמרי, עד שיום אחד נעלמה, משאירה מאחוריה
סכום נכבד של כסף כדי שאוכל להישאר בדירה, וזוג עגילי זהב לצד
פתק שנכתב עליו "אל תשכחי אותי. אני אוהבת אותך". שנה
התייסרתי, בכיתי וכעסתי, איך יכלה לנטוש אותי ככה? אבל כעבור
זמן מה, הבנתי שכשעזבה עשתה זאת רק לטובתי- לפני שאיבדה את
עצמה לגמרי עשתה את הדבר היחיד שהיה יכול למנוע ממני חיים
שהיו הורסים את כל מה שבנתה עבורי. ענדתי את העגלים ומעולם לא
הורדתי אותם.
בגיל 17 עידן נכנס לחיי. זו הייתה תחילת כיתה יא', ובחוץ
ציפורים צייצו בשמחה. כשהוא נכנס לכיתה, כמעט פלטתי גיחוך.
הוא היה נער גבוה ויפה, לבוש בג'ינס וחולצת טי לבנה, עם
זרועות שריריות ופנים מחוייכות. ידעתי מיד שהוא יהיה טרף קל
לכל הבנות היפות מכיתתי שעוד לא מצאו חבר, ואכן ראשים רבים
נזקפו כאשר בחר לעצמו מקום ישיבה. שם, בשולחן שמאחוריי, לצד
שחר, שחיוך ענק נמרח על פניה כשהיא הביטה בבנות האחרות, כאילו
אומרת "יאללה בנות, תחזרו לשטויות שלכם. הוא שלי". כמו
שחשבתי, כך היה; לא עברו שבועיים לפני ששחר ועידן הוכרזו זוג
באופן רשמי. לכן הופתעתי מאוד כשיום בהיר אחד ראיתי אותו רץ
לעברי בדרכי הבייתה אחרי ביה"ס. הבטתי בו בשאלה.
"היי" אמר כשהשיג אותי לבסוף.
"היי" עניתי והמשכתי להביט בו בשאלה. בטח שחר וחבורתה הטילו
עליו איזו שליחות.
המשכנו ללכת זה לצד זה בדממה.
"רוצה לבוא אתי לפיצרייה?" שאל לפתע. "עליי".
נשארתי נטועה במקומי ולרגע פשוט בהיתי בו במבט חלול. אחר כך
הפציע על פניי חיוך של הבנה. "שחר שלחה אותך, זה העניין?
הבדיחה היומית זו אני?".
"אמ... העניין הוא" הוא אמר ובעט באבן קטנה ששכבה בקרבת מקום
"ש... אני ושחר כבר לא ביחד".
"בסדר" התחלתי להתעצבן. לא היה לי כוח לשטויות. "תקשיב, אני
ממהרת הבייתה, אז אם לא אכפת לך..." אמרתי והתחלתי ללכת מהר
יותר. רק שיעזוב אותי כבר. העפתי מבט לאחור ושמחתי לגלות שהוא
לא הלך אחרי. הוא עמד במקום שבו עזבתי אותו והביט בי. אחר כך
השפיל את מבטו והלך.
ליום המחרת לא יכולתי שלא לשים לב למבט העצבני של שחר כשעידן
עזב את מקומו שלידה והתיישב בשולחן האחורי. כל אותו יום שחר
רשפה אש והתקיפה את כל מי שהתקרב אליה, ואילו עידן פשוט היה
שקט ומרוחק. יכולתי לחוש את מבטו ננעץ בי בשיעורים, ושוב עקב
אחרי בדרכי הבייתה. הרגשתי רגשות אשם כשראיתי אותו מביט במבט
ריקני לעבר האדמה, בועט בעצב מהול בכעס בכל דבר שראה.
"עידן" קראתי ופניתי לאחורה. הוא נעצר והביט בי בהפתעה.
"מצטערת על אתמול. באמת נפרדת ממנה?".
"כן" ענה והמשיך ללכת.
"ידידים?" שאלתי. אמא תמדי לימדה אותי שלכל אחד מגיעה
הזדמנות.
"ידידים" הוא חייך.
מאז היינו ידידים במלוא מובן המילה. היינו מתכוננים יחד
למבחנים, הולכים יחד לסרטים, לאכול, ותמיד היינו שם זה בשביל
זה. למדתי להכיר בעידן משהו מעבר לדמותו החיצונית. היה זה נער
רגיש וביישני, שניגן בפסנתר והלחין שירים נפלאים שכתב; הוא
היה חכם ונחוש לעשות תמיד את הדבר הנכון. לשחר לקח הרבה זמן
להפנים שמישהו 'זרק' אותה ולא האמינה כשאמרנו לה שאנחנו רק
ידידים. חבריה עודדו אותה, ואמרו לה, בעודם מזעיפים פנים
לעברנו, שמלכתחילה ידעו שהוא לא מתאים לה, החנון הזה; אבל שחר
לא נרגעה. לקח לה זמן להירגע, ואחרי שנרגעה נראתה כאילו היא
מתכננת נגדינו מזימה זדונית- היא הייתה מתלחשת עם חבריה
וחברותיה, בהביטה עלינו במבט נקמני. היה ברור שהיא לא עמדה
לשכוח במהרה שנויה נוימן, הבת של גלי נוימן המפורסמת (ולא רק
בזכות היותה מעצבת אופנה), תחטוף לה את החבר שלה, במיוחד אם
הוא היה הנער הכי חתיך בשכבה;
אבל לעידן לא היה אכפת, והוא עודד אותי שזה שומדבר; גחמות של
ילדה קטנה שרגילה לקבל את כל מה שהיא רוצה. באותה זמן,
הידידות שלנו התפתחה והפכה לאהבה. היינו מאושרים מתמיד ואפילו
עשינו חתונה מדומה בה נשבענו לאהוב ולשמור אמונים לנצח;
תיכננו להתחתן ישר אחרי הצבא, ושנתיים אחרי זה, ללדת את ילדנו
הראשון, נתנאל.
ערב אחד, כמו בכל שאר הערבים, קיבלתי שיחת טלפון מעידן.
"היי נוישי" אמר עידן מעברו השני של הקו. הקול שלו נשמע קצת
מחוספס, כאילו תקוע לו איזשהו גוש בגרון.
"היי עידן" עניתי "קרה משהו? אתה נשמע מוזר".
"נוישי, את לא תאמיני. נחשי מי התקשרה אליי עכשיו".
"מי?".
"לא אחרת מאשר שחר".
"מה היא רצתה?" שאלתי בעצבנות.
"בקול חנוק מדמעות היא ביקשה ממני להיפגש אתה מעבר לפינה".
"אני מקווה שאתה לא מתכוון ללכת לשם".
"אל תגידי לי שאת מקנאה, נוישי. את יודעת שאני אוהב רק אותך,
נכון?".
"אז למה שתלך?" העצבנות שלי גברה. יכולתי ממש להרגיש את הקנאה
מתפשטת מהבטן לכל השאר חלקי הגוף שלי. זו הייתה הרגשה צורבת
ולא נעימה. וגם אנוכית, ציינתי לעצמי בזעף.
"נויש, אף פעם לא שמעתי אותה בוכה. היא נשמעה רע. אני אפגש
אתה, ואחר כך אספר לך מה היה. אני מבטיח. את סומכת עליי? לא
יכולה לצמוח מזה שום רעה".
"אני סומכת עלייך. אני רק לא סומכת עליה. תתקשר אליי מיד אחרי
שתחזור הבייתה, ואל תתעקב, אני אחכה לצלצול שלך. בסדר?"
"אוקיי. ביי נוישי. אני אוהב אותך".
"גם אני אוהבת אותך. בהצלחה". ואז ניתקתי. זו הייתה הפעם
האחרונה שזכיתי לשמוע את עידן, את החבר האוהב שלי.
בשעה 10 קיבלתי ממנו צלצול. אני לא אומר שכבר לפי הצלצול
יכולתי להרגיש שמשהו לא בסדר, אבל קול פנימי כלשהו בתוכי אמר
לי שמשהו קרה.
"עידן. מה קרה? דבר מהר. ספר הכול, אני כבר לא יכולה להתאפק"
אמרתי במהירות ברגע שהרמתי את השפופרת.
"תבואי לסימטה שמאחורי רח' ביאליק מס' 15, זו עם הפחים
הגדולים והירוקים. אל תתעקבי, אני מחכה לך" הוא דיבר בקצרה,
ובקולו היה גוון חדש שלא הכרתי. משהו מפוחד ועם זאת נחוש
ומעשי, לא כמו הקול החם והאוהב של עידן שלי.
"רגע, עידן, בשעה כזאת? מה-" אבל לא הספקתי לסיים את המשפט.
מעברו השני של הקו נשמעו צלצולים קצרים שהבהירו לי שהוא ניתק;
עידן מעולם לא ניתק את השיחות שלנו, ההפך- אפילו אחרי שנפרדנו
היה מחכה שאני אנתק ראשונה.
הגעתי לסמטה תוך עשר דקות, וראיתי את עידן עומד שם, ליד אחד
מפחי האשפה. נתתי לו חיבוק והוא נשק לי נשיקה קצרה וקרירה על
הלחי.
"טוב עידן... למה קראת לי לפה באמצע הלילה, לסמטה הזאת? לא
יכולת לחכות עד מחר או לאמר לי את מה שזה לא יהיה בטלפון...?"
הסמטה היה חשוכה וצרה, וקירותייה כאילו סגרו עליי ואיימו
למחוץ אותי תחת משקלם.
"נויה" עידן משך פח ברזל חלוד שעמד לידו והתיישב עליו. לא
יכולתי שלא לשים לב לשימוש בשם 'נויה'. הוא לא קרא לי ככה מאז
שנהיינו חברים. "מה שאני עומד לאמר לך לא קל לי. ובעיקר מה
שאני עומד לעשות. לפני הכול את צריכה להבין שאני אוהב אותך
הכי בעולם. יש רק בנאדם אחד שאני אוהב יותר ממך, וזו דודה
שלי, קרובת המשפחה היחידה שנותרה לי, האדם היקר לי מכל...
ואני מוכן לעשות כל דבר למענה".
"כן, אני יודעת" חייכתי חיוך עקום. "עידן, אתה מתחיל להפחיד
אותי".
"טוב, אני אגש לעניין... כל הדמעות של שחר היו הצגה. מה שהיא
רצתה זה לאיים עליי".
"מה-" פתחתי, אך עידן קטע אותי.
"תני לי לסיים. היא עמדה שם, מוקפת ב3- גברים בריוניים.
השרירים שלהם בלטו אפילו מהמצח, ואני לא מגזים. כשראיתי אותם
ניסיתי לברוח, אבל הם תפסו אותי וגררו אותי לעברה".
נשכתי את שפתיי בחוזקה והרגשתי טעם של דם מתפשט בפי.
"היא אמרה לי... שהבריונים האלה מסוגלים... שהם הולכים להרוג
את דודה שלי... והדבר היחיד שיוכל להציל אותה זה ש..." ברגע
הזה פרץ עידן בדמעות והחל לדבר במהירות בהפסקות שבין גיהוקים
קולניים לפרצים חנוקים של דמעות "ש... אני אחזור אליה... ו...
ואהרוג... אהרוג... אותך...."
לתוך המודעות ששחר מסוגלת להרוג בשביל לא להיות מובסת על ידי,
ננעצה בי כמו סכין העובדה ששחר ציוותה על עידן להרוג אותי,
והוא עמד לבצע את זה- יכולתי לראות זאת לפי הזיק השחור בעיניו
הלחות- הוא עמד להרוג אותי כדי להשאיר את דודה שלו בחיים, אבל
באותו רגע הסיבות האציליות למעשה שעמד לעשות לא היו
במחשבותיי; הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה איך אני מצילה
את עצמי עכשיו- הדמות של אמא שלי אמרה 'תגני על עצמך', והתת
מודע שלי, שהיה לפני כמה שעות אי שם בעננים, סירב לנחות בתוך
שדה הקוצים של המציאות האיומה שעמדה על האדמה מתחתיו; אבל לא
היה זמן לחשוב או להרהר- יכולתי לראות בחשכה את הניצנוץ של
הסכין שהוציא מכיסו ועמד לזרוק היישר אליי, לא היה שום מקום
לפיספוס... באותו הרגע לא חשבתי, הרפלקס שלי אמר 'לחיות'
וגופי קפץ לאוויר במהירות; בשנייה אחת עשיתי את מה שאימנו
אותנו לעשות בג'ודו כשהכינו אותנו למצבים כאלה בדיוק; המכה
הייתה מושלמת, היישר אל קנה הנשימה. עידן נפל כמעט בלי קול על
האספלט השחור שמאחוריי הפח שעליו ישב.
עכשיו, כשכל המחשבות כבר עזבו את ראשי, יכולתי רק לנחש שאם לא
הייתי מתה עכשיו, הבריונים של שחר היו הורגים אותי אחר כך;
כששכבתי כך על עידן, נזכרתי שכשהייתי קטנה דמיינתי את מותי
בתור רווקה זקנה בבית חולים לבן, גדול ומנוכר. המוות הזה,
ידעתי, היה עדיף פי מאה: כרוכה בזרעותיו של עידן, בחיר לבי
ומושא אהבתי הרגשתי מוגנת, והמוות כיסה אותי כמו שמיכת פוך
רכה אל תוך חלום מתוק.