ברחוב קטן, בצד השני של הכיכר, שם הוא גר. בתוך מרתף מלא
בחפצים ישנים שפעם מישהו אהב. גם הוא מעין חפץ שכזה. מוזרה,
המילה הזאת, "חפץ", כי היא מזכירה את המילה רצון, אבל למרות
שהוא חפץ, אין לו שום רצון בחיים. וגם אף אחד לא רוצה אותו.
מדי פעם הוא יוצא אל הדצמבר הקפוא שנמצא בחוץ, ליד תותח
הדוידקה הנושן. במכבסה מחכים לו בגדיו הטלואים. מעולם לא
הטריח את עצמו להשתמש במכונות מוזרות אלה, אולי משום שהרעש
שהן עושות יותר גדול מהרעש שיש בנשמתו. אנרגיה חשמלית. יושב
ובוהה בכובסת, בחורה צעירה שברחוב נוהגים לכנותה "מרים
התלויה", כי היא נראית כמו אחד מהקולבים עליהם היא נוהגת
לתלות את בגדיה. בעיניו, היא דומה... לו. הוא לא רוצה אותה,
הו לא, זאת רק פנטזיה מגוחכת.


בעודו בוהה בה, מתחיל להיזכר... שלט צבעוני מתוח ומלא
בנצנצים, "התחלות חדשות, 1980". הוא היה שם, אחד מאלה שעוד
האמינו בשיטה. זאת אותה השיטה שהפכה אותו לחפץ. חפץ שפעם חפצו
בו. כן, במסיבה ההיא כולם חפצו בו: עשירים מחו"ל, כוסיות
בזבזניות, אנשי אמונה וסתם כאלה. עד היום הוא לא מבין למה
ואיך בכלל הגיע לשם. כל מה שידוע לו זה שהוא אמר משפט דגול,
כן, כולם הפכו את זה ל"דגל". דגל ההתחלות החדשות. "תמיד אפשר
להתחיל מחדש". זאת נשמעת קלישאה, אבל החפץ שהוא היה גרם לזה
לקרות בדרך פלאית.


עדיין בוהה בה, וחושב לעצמו, אולי?... היא מניחה את בגדיו
המחוררים-אך-מריחים-נפלא בינות זרועותיו. בפעם הראשונה מאז
שהחל להגיע אליה שתכבס אותו, בשנת 1985, היא סוף סוף תולה בו
מבט אחר מהרגיל. המבט שלו הוא... לא, הוא לא בדיוק קיווה למבט
הזה, הוא היה חסר תקווה לחלוטין לקבל אי פעם את המבט הזה
ממנה.
כמה פעמים קיבל את המבט הזה מכל אותן נשים עם רגליים ארוכות,
שלחשו לו בשפתיים אדומות כדם ובחליפת אייטיז מזעזעת שהן היו
רוצות שהוא יהיה ההתחלה החדשה שלהן?... ומעולם, מעולם, זה לא
נגע בו כמו שמרים התלויה נגעה.


וכך, עוד לפני שהוא מספיק ליהנות מהמבט היפה, היא בורחת
החוצה, משאירה את המכבסה פתוחה ורק הוא שם, בלי לומר מילה.
משהו גורם לו לרוץ אחריה, כמו אידיוט. מה אם היא סמכה עליו
שהוא ישמור על המכבסה? לא אכפת לו. משהו בפתאומיות שלה קורא
לו לבוא אחריה.


וכך פתאום, מוטלת על הכביש. מרים התלויה מדממת, והנהג ברח.
זה
רק הוא שם, החפץ חסר הרצון, שפעם היה יכול להעניק לכל העולם
התחלות חדשות על ימין ועל שמאל, עד שהפך לחפץ. שם, ליד הכיכר,
בתוך האפור של דצמבר הקפוא, חוזר לרצות. לרצות אותה. אוי, מה
היא באמת רצתה ממנו במבט הזה שלה? הוא חייב לדעת, אחרת מצדו
גם הוא יכול להישאר כאן אתה ולדמם.


תופס אותה במהירות, ורץ עם הקולב השברירי והמדמם הזה בידיו.
מגיע אל "ביקור חולים", לא, הוא מעולם לא ביקר שם. אף אחד לא
עוצר אותו או בכלל מבחין בו, או במרים התלויה בו כל כך עכשיו.
אולי הוא יצליח למצוא חדר, להניח אותה שם, ואז יראו אותה
וידאגו לה?... לא, הוא לא יכול לסמוך על זה. בחדר צדדי, מוצא
לה מיטה ריקה ליד ילד שבוהה בו בעיניים ריקות וקרחת.
אולי הוא יצליח לתת לה התחלה חדשה?...


מגיש את שפתותיו אליה, אל מרים התלויה שלו, והילד, כנראה
חרדי, מזועזע. "מאמע! מאמע!"...
הזעקות של הילד מחדירות בו אומץ, למרות משמעותן. ממלא אותה,
מחדיר בה את האוויר המיוחד שפעם ידע לייצר. אולי?...
החדר מסתובב, הילד נעלם, וגם הוא. הכל שחור.


מרים נתלית מעל המיטה, פצעיה פתוחים אל העולם, מביטה בגבר
הזה
שכל כך חפצה בו. רוכנת אל ראשו המדמם, מעוצמת מכת הנפילה על
הרצפה. הילד ניגש אף הוא. יורק על הדם ובורח החוצה בפיג'מת
בית חולים דהויה.
מרים נושקת לו על שפתיו, מלטפת את לחיו בלחיה, ואת החולצה
שהתלכלכה לה בדם שלו ושלה.
"מאמע, מאמע, משיגנע". האם רוכנת אל הזוג הצעיר שנישא בחתונת
דם. מרים פורצת בבכי, בכי שמעולם לא ידעה שהיא מסוגלת בכלל
לבכות. האם מחבקת במבטה הקשוח את מרים, בתה הבכורה, ואומרת לה
ביידיש, בשפה רכה: "זה רק הלב שכואב לך".