בערב אחרי שסבתא שלי מתה הגשתי "פררו רושה" לאנשים שהתלבשו
במיטב מחלצותיהם והשתדלו להתמיד בהחזקה של דבר מה בידיהם, ואם
אפשר אז עדיף אלכוהול. לא להפתעתי גיליתי שהבלונדה התורנית
היום לא גילתה את חמשת האחוזים במוח שלה שכן אמורים להיות
בשימוש. מה שכן, היא הייתה מאוד יעילה בזיהוי מקצועי ובסיווג
הנכנסים על פי רמת המפורסמות והמעמד הפיננסי שלהם. על אף
מסירותה הרבה וניסיונה לדחוס בינה לקנדית טירונית שכמותי -
הסיווג שלי הצליח להתחלק רק ל: זקנים וסוטיםעשירים
וסוטיםפוזאיסטים, וכאלה שלא ראויים להיות כלולים בסיווג.
באותם רגעים ממש מה שנשאר מהגוף של סבתא שלי נהנה לו מקירור
מלאכותי בטמפרטורה שבטח עלתה על זו ששררה מבעד לכניסת מועדון
הפוזאיסטים והגיישות החטובות. באותו ערב תהיתי כמה דמעות
נשפכות במקביל לכל שמחה. אי שם הנשמה החצי מאוידת של סבא שלי
בטח ניסתה להבין מה קורה סביבה. דמיינו לכם איך זה לשחק תפקיד
של בובה על כיסא גלגלים ולראות טלוויזיה רוב היום במשך שמונה
שנים. גם אתה וגם הפיליפיני שסועד אותך שוהים בתוך צריף
שהשכרת לפני חמישים שנה השוכן שלושים מטר מבית הקברות שבו
מחכים להשכיב אותך ראשי העירייה, משום שבשבילם אתה קוץ בתחת.
אבל הקשר בין סבא שלי לבין המציאות ברגעים אלו רופף ממש כמו
הקשר שלו לנשמה המסתלקת של אשתו המנוחה. קשרים אלו נאכלו על
ידי תולעי הזמן בקצב קבוע. אם הייתם שואלים אותו הוא כבר מזמן
היה אומר לכם שהיה מעדיף להתעופף מכאן ודי, אבל עד כה משהו
החזיק אותו. סבתא שלי ידעה להחזיק. ולא רק את בעלה. איך אדם
אחד יכול לאחד כל כך הרבה אנשים יחד. סבתא שלי הייתה אלופת
הטריקים והשכנועים, היא הצליחה לגרום לכל הילדים והנכדים
להתפקד כל שבוע בפתח ביתה מאז שאני זוכרת את עצמי. להחזיק זו
תכונה שעוברת בירושה בצד הזה של המשפחה. מה שכן, דווקא בגנים
שלי לא הייתה הצלחה מדהימה. לפחות ככה חשבתי כשהחזקתי את
הצלחת המרובעת והפלתי כמה כדורי "פררו רושה" על הרצפה בין
עקבים שחורים ומגפיים ורודים. לא קשה למצוא אנשים שינצלו את
החולשות שלך. "I'll take it", חיוך מזוקק התרומם אל מולי
והתחיל לקלף את העטיפה הזהובה... בצ'יטוט קצרצר ומאולץ הצלחתי
להתחמק לדרכי לא לפני שנדחף לכף ידי כרטיס עסקים רשמי:
"director of mortgage placement". אולי את סבתא שלי זה היה
מרגש אם היא הייתה חיה. לא היה מזיק לה קצת קשרים בעניינים
פיננסים. היא החלה לנהל את המצב הכלכלי בבית מגיל שבעים. פעם
כשהייתי קטנה הייתי מבקשת מסבתא להוריד את המשקפיים הענקיים
שלה. אם הייתי מגלה עיניים קטנות מכווצות בחוריהן במבע של
אהבה ומתחתן הרים של עייפות הייתי בטוחה שזו הסבתא הזו ולא
השנייה. אף פעם לא הייתי זוכרת איזו מהסבתות טומנת בחובה
הפתעה ואיזו לא. לסבתא השנייה משקפיים מזויפים, העיניים שלה
נשארו אותו דבר בדיוק אחרי שהורידה אותן. ראייתי החלה להיטשטש
בערך לאחר חצות. האנשים הפכו לצללים, הבחורות לעקבים ולמריחות
מכחול מוגזמות, העשירים לכרטיסים מהודרים והמוזיקה לפרפרי
לילה שיכורים. בחוסר אכפתיות נחלצתי מההמצאה המזעזעת ביותר
שמישהו יכל להעלות בדעתו בכמה המאות האחרונות והתחלתי לעסות
את כפות רגליי בכאב. ברגעים אלו אני מצטערת שאין לי חבר.
ירדתי לגובה העם. באותו אופן כרע החבר הראשון שלי אל מול סבתא
בביקורו הראשון. מאז היא אהבה אותו. לא דרוש הרבה כדי להיות
נאהב על ידה. חוץ מזה, הוא היה אשכנזי וזה כבר הקנה לו מספר
לא מועט של נקודות זכות. השעון הראה 01:45 אז החלטנו להעניק
לעצמנו את הזכות להתחפף. דווקא הפעם חיי הלילה המקוצרים של
טורונטו שיחקו לטובתי. ברחבת השירותים באור הניאון שלא משאיר
מקום לדמיון אני חוזרת למדי ב' האהובים שלי, הפעם מותירה
לתסרוקת להתרשל. בג'ינס, נעליים שטוחות וסיכות בשער אני שולפת
חבילה של פרש וואנס ומוחקת באגרסיביות את הפנים החיוורות
הניבטות מהמראה, מוצאת נמשים מוכרים ועיניים עייפות. הגופות
המכוסים מעילים וצעיפים מזכירים לי שזה הזמן להתכסות במעיל
הפוך שלי, לצאת אל הקור ולמחוק את אירועי השעות האחרונות. גם
הדם הקר של סבתא כבר מחכה להיות מכוסה בחול חם ותולעים
מאכלות. אבל יש אירועים שאי אפשר למחוק בפרש וואנס.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.