כל הבלגן התחיל בטיול רגיל וממש ממש לא יוצא דופן עם הכלבה
שלי, היא גדולה ושחורה, יפהפייה, משום מה אני לא ממש זוכרת
אותה בקטע ההתחלתי הזה, היה קצת מעורפל. נעמדנו לנו בשדה,
עכשיו אני נזכרת, הייתי עם חברה. הלוואי שלא. זה לא שהיא ממש
עזרה במשהו או משהו בסגנון. היא עמדה שם. אז הגיע השכן שאני לא
ממש זוכרת אותו אבל איכשהו ידעתי שהוא שכן, או סתם מישהו נחמד
עם ילדה קטנה על הידיים שלא הכרתי. התחלנו לדבר, עמדנו ככה
באמצע השדה ודיברנו על אנשים, משום זה נתן לי את ההרגשה שעל
המשפחה המוזרה של אבא אבל זה לא משנה. ממש לא עקרוני. נהיה לי
חם, חם מאוד אבל לא מעיק מדיי; לא כבד או חום שמזיעים בו, אלא
כמו שנחשפים לתבשיל חם או תנור חם, מעין משהו מרענן שכזה אבל
זה לא הרגיש לי מוזר באותם רגעים.
הכלבה שלי התחילה לרחרח ואז התיישבה על הרצפה,  שתי שניות לאחר
מכן נשכבה כמו שאומרים לכלב "ארצה", על הבטן. היא נראתה רגועה
משום מה. זה זיכה מבט מוזר מבחינתי ושוב השתקעות בשיחה. מדי
פעם זרקתי מבטים הצידה, משהו נראה לא במקום, לא מובן אבל לא
אמרתי כלום. המשכנו לדבר אבל השיחה התחילה לעלות לי על העצבים,
נהייתי עצבנית ברמות של טיק רגליים, זה הדבר הזה כשמנענעים את
הרגל בלי הפסקה למעלה למטה וכולם מתחילים לצעוק. עשיתי את הטיק
בעמידה. זה נראה מוזר אבל אף אחד לא אמר כלום. הילדה שהמבט שלה
השתנה לרגע, בהתה בי כמו מנסה ללמוד אותי, זה הציק לי. זה הדבר
שאני הכי הכי שונאת. למה אנשים חייבים לנעוץ מבטים בכל דבר
שזז?
ננעצו לי קוצים פתאום ביד, גדולים כאלה ויבשים אבל לא נגעתי
באף צמח מסביב כך שזה נראה לי מוזר כשהם המשיכו להופיע,  כאן
אני זוכרת את חברה שלי. היא דיברה המון. הילדה התכסתה בקוצים
על הידיים, בהתחלה היא ניסתה להוציא ונבהלה, כאילו היא עומדת
לבכות אבל אחרי שתי שניות היא עזבה אותם. הערתי משהו בקשר
לקוצים תוך כדי ניסיון להוציא אותם וככל שניסיתי יותר, הופיעו
יותר; אבל בכל פעם שהצלחתי להוציא אחד התמלאתי מעין אושר מוזר
שכזה. באיזה שהוא שלב אמרתי לחברה שלי משהו בקשר לזה שאני
מרגישה שמשהו לא מתאים פה. היא אמרה שהיא חושבת כמוני ובאמת
מוזר אז היא ניסתה לזוז אבל האדמה נהייתה כמו בוצית ומגעילה.
צעקתי לאיש שדיברנו איתו שיגיד לילדה שלו שתוציא את הקוצים, הם
יזהמו אותה ואחרי הכל הוא לא רוצה ילדה קקטוס בבית, נראה שזה
מה שנהייה ממנה, חוץ מהמבט שנהיה כועס עליי. אני אשמה.
התחלנו לקפוץ, התחלנו לרוץ במגושמות לכביש. פתאום חברה שלי
זינקה הצידה וצעקה צעקה שנשמעה כמו מתוך מגפון. באמת היה מגפון
בצד. היא צעקה לאנשים שהלכו שם שיזהרו מללכת בתוך השדה שנראה
לי פתאום ממש מפחיד ולא הבנתי לאן נעלמו האיש והבת הקטנה שלו.
האנשים האחרים שמעו אותה, עצרו להסתכל והמשיכו בעניינם, יכולת
לראות כמה זה לא עניין אותם. גם אותי זה כבר לא עניין. לחשתי
לכלבה שלי משהו שתמיד מדרבן אותה לרוץ והתחלתי בריצה הביתה.
ראיתי אנשים בחוץ, עומדים להם ברחוב כאילו כלום, צופים בשמיים
נופלים עליי. ראיתי גלים, כמו גלים בתוך מים עומדים אחרי שזרקת
לתוכם אבן, ואז האוויר התחיל להראות כמו המים האלה, הם שטפו את
כולם. הם סתם עמדו שם, נראו כמו אנשים בודדים שעומדים בקבוצות
ובכל זאת אני ראיתי אנשים בודדים שמסתכלים, קוראים אחד לשני
לראות את הפלא. איזה יופי, בחיי.
מתחילת הרחוב שמעתי מגפון אזורי כמו שיש במלחמות ליד הבית השכן
לשלי: "מייד נסביר מדוע אין תקשורת גם בערוצים הבינלאומיים,
כיוון שהדגים אינם (אני חושבת שהיא השתמשה במילה מנוטרלים) אז
אי אפשר להעביר את הגל..." נכנסתי הביתה במחשבה הוגנת, כן,
דגים הם אלה שמעבירים את גלי התקשורת ראיתי דגים כחולים בוהקים
כאלה גדולים ושמנים בצבעים זועקים. ברור שהם אינם! הם הריי
הרגו אותם. זאת בטח עוד אחת ממיליוני השיטות בהן העולם עלול
להיחרב.
כשנכנסתי הביתה האוויר היה ורוד, ה"מים" היו גם בתוך הבית אבל
לאף אחד לא הזיז, פתאום היו שם המון אנשים, עשו לי ברביקיו
בסלון מחייכים עם משקפי שמש. חיפשתי את אמא ושאלתי מה קורה פה,
היא אמרה שהיא לא יודעת ולא מזיז לה אבל. כבר הרבה זמן שהיא לא
ראתה חיוכים בבית הזה. ניסיתי לספר לה מה קורה, שממש מוזר פה
ושהיא צריכה לפחד. היא הסתובבה אליי עם הסכין הגדולה של הבשר,
כשהיא חותכת איתה סלט. "ענבר תפסיקי לבלבל את השכל מייד! עד
שסוף סוף העולם שלי נראה יפה..." והיא חייכה חיוך חולמני
ומאוהב, בהתה באוויר והסתובבה בצורה כמעט מכאנית.
חזרתי לסלון, רציתי לצאת החוצה אבל הרגשתי מעין חובה להישאר.
כולם נראו נינוחים ומאושרים מי אני שאהרוס להם את זה. המגאפון
בחוץ מסביר את אותו הדבר בפעם העשרים לאותם אנשים שעומדים
ומתפעלים ממשהו לא מוגדר. כמה אושר, בחיי. כל כך לא מתאים
לכלום וליקום. יותר מדיי אושר. חזרתי לסלון. למה זה לא משפיע
עליי? ומאיפה היא יודעת על הדגים אם אין תקשורת? אנחנו הולכים
למות ולאף אחד לא מפריע. כולם מאושרים. רק...
אהההה!!!!!!!!!! צווחתי בטירוף והסתכלתי על כולם בעיניים
קרועות. פתאום כולם צעקו לי בחזרה "מה?!"
הכל רגיל, מה את לא מבינה?