הוא הלך, חולצתו הפתוחה התנופפה לצדדים בפשטות.
היה לו שיער ארוך יחסית לזכר ועיניו היו טיפה מלוכסנות.
הוא הלך בנחישות, במהירות קצובה.
הייתה לו סיגרייה בפה, הוא החזיק אותה בקצוות השפתיים.
הוא חיכה לרגע בו הוא יצא מהבניין כדי שיוכל להדליק אותה.

היא, היא התעקבה. הלכה לשירותים, סידרה את השיער שלה.
היא לבשה חולצה כתומה עם שרוולים ארוכים ורחבים, כאלו שברגע
שהיא הייתה מרימה את ידה, השרוול הכתום והרחב היה גולש למרפק
שלה.
היא הבחינה בו יוצא ומיהרה אחריו.

היא לא ידעה את שמו, לכן לא קראה לו לעצור.
היא שלפה סיגריה מהתיק שלה שהיה נראה כמו שק סרוג בסיבי לבן
קרם.
היא החלה לרוץ, השיער שסידרה מקודם במראה, כבר לא היה כל כך
מסודר.

היא פגשה אותו, היא גרמה לו לעצור
הוא הביט בה במבט שאלה
עיניהם נפגשו, חיוך מבויש עלה לה על הפנים אבל הוא, הוא היה
באותו מבט נחוש כאילו ידע, ידע מראש.

"אפשר אש?" אמרה תוך כדי התנשפות
"למה רצת?" אמר תוך כדי שליפת קופסת הגפרורים מכיסו השמאלי
"הלכת מהר מידי" ענתה ולקחת את קופסת הגפרורים מידו
"למה לא קראת לי?" שאל
"אני לא יודעת איך קוראים לך" ענתה והדליקה את הסיגריה
"נדב" ענה וחייך
היא הנהנה בראשה "תודה"
"שבוע הבא" אמר
היא הפנתה את גבה ולא ראתה אותו כשהוא אמר ששבוע הבא הם בעצם
הולכים להתראות כרגיל, באותה שעה, מקום ועם אותם פרצופים
מוכרים

היא הלכה, ולא סובבה את הראש לראות אם הוא מסתכל עלייה.