את ראש השנה הזה לואיס לא ישכח אף פעם.
לא בגלל הכאב בעצם מתחת לבטן ובטח לא בגלל הטלטול בראש ששולח
כאב אדיר למוח בכל מחשבה שנכנסת, או סתם בגלל עומס השתייה
בלילה האחרון.
החג הזה, שלוקח את נפלאות השנה האחרונה, שם אותם במחסן בחדר
האחורי של הלב ומפנה מקום לנפלאות חדשות, התקרב בצעדים
קופצניים ומוזרים.
אבל על זה הוא לא ידבר.
ביום רביעי בלילה, חמש בבוקר, יום חמישי ליתר דיוק, שמעתי את
הרעש של האוטו שלו מרעיד את כל המכוניות שחנו בשביל הגישה
לבית שלי ומתקרב בדו שיח צורמני עם האזעקות. קפצתי מהמיטה,
זרקתי על עצמי את המכנס הירוק עם הכיסים החסרים, לבשתי את
החולצה של ברצלונה מליגת האלופות ויצאתי אליו.
כשנסענו כבר מחוץ לעיר היה ברור שהשחר שהחל לעטוף את חשכת
הלילה פיזר את צינתו אל כל עבר, חשכת הלילה המתקרב לסופו
הוארה באפלולית צדדית כל זמן הנסיעה שלנו וגג הרכב הציץ אט אט
כמו קו ירוק במוניטור, כמו זה שהיה לאבא שלו כשהוא בא לבקר
אותו קצת לפני הבר מצווה.
אבל על זה הוא לא ידבר.
עכשיו כשאני נזכר ואני כמעט מוכן להישבע שככה בדיוק ראיתי כל
פעם מחדש בלילה, כשהעיניים שסירבו להיעצם נפלו שדודות אל תוך
הארובות הכואבות, את המקום. יותר נכון את הדרך למקום.
שנים לואיס היה אומר לי שהכל נמצא בתוך הראש שלי ורק שם. שזה
כמו התערבבות של תמונות ומידע שהמוח שלי לא מצליח לסדר בצורה
הנכונה ושבגלל זה גם הוא לא ישן טוב בלילה, אם בכלל, לפעמים
גם סתם הכלב של השכן שנובח בלי הפסקה.
לפעמים כמובן, זאת אותה אחת שבגללה אנחנו כאן עכשיו. הבטחתי
לו שאני אקח אותו למקום שבו הכל נמצא, אבל אז, הו... איך אפשר
היה לדבר איתו? אם בכלל רק להיפגש איתו, לשבת על ספסל, לראות
אותו מכונס ככה כמו בשיעור פלסטלינה והמבט שלו שלא מאמין לא
לי ולא לאף אחד אחר בעולם וכמה שניסיתי להגיד לו לעזוב את זה.
אבל איך הוא יכול היה להבין אותי?
מי היה מאמין שכל מה שהוא חושב 'שקר', במקום אחר נמצא חי
וקיים ואמת לאמיתה לגמרי.
כשנכנסנו עם האוטו לפנייה הרגשתי שקצת התעוררתי. אני לא זוכר
אם באמת או לא אבל עמדה בצד איזו תחנת הסעה, נדמה שישב בה
מישהו או אולי מישהי, אני לא זוכר בדיוק כי זה כבר חלף אחרי
שעברנו ואז כבר היה ברור לי שהגענו. לא רק האור האדום המרצד
תפס את עיניי. גם החומה הגבוהה והדלת הגדולה שוודאי נפתחת
בשני הכיוונים.
אומרים שמי שלא הגשים חלום אף פעם ימשיך לבקש משאלות כל החיים
ומי שחי את החלום משאלת לבו היא דם זורם וההנאה הצרופה שהוא
זוכה לה שייכת למקום שבו שהו רק אנשים גדולים, בטח כמו מרלין
מונרו, אולי דיוויד בואי וכאלה...
רגע אחד אתה חבוק עם מישהו ואין לך גוף ואתה משותק.
הוא קרא פעם על דברים כאלו, אבל לואיס... הבורות, הבורות.
עכשיו הוא כל כך קרוב לאסוף אותה חזרה אליו. לעולם לא היה
חשוב לו כל השאר. רק הבורות שעכשיו בטח שוכבת לה מאחורי הדלת
הענקית בין כל העניינים האבודים שאנשים כמו אותה אחת משליכים
או מאבדים או שלא אכפת להם.
אבל לא הוא. הוא לא ידבר על זה.
נכנסנו פנימה. הכל היה שם, הכל. אז כבר עזבתי אותו. רצתי כמו
משוגע לחפש בשלי. נדהמתי. הכל היה מסודר בצורה כל כך קרה,
כאילו מדובר במחסן לפריטים טכנולוגיים באיזה בסיס צבאי זרוק
בפאתי העיר. שמות שמות, שמות רצים מול העיניים ומתחת לכל שם
כל מה שיקר לו. שמעתי את לואיס קורא לי, או אולי סתם קורא.
פתחתי את קופסת הנעליים הריקה שהבאתי איתי והכנסתי כל מה
שיכולתי. המילים שכתבה לי זאת שאחרי חודש נסעה ולא ראיתי אותה
עוד, האהבה שעזבתי כשהשתחררתי מהצבא. ראיתי שם את כל מה שהיה
לי ואף פעם לא נתתי לו מקום בחיים שלי מונח שם זרוק ומאובק.
התמימות שלי, לא להאמין, נשמרה בשלמותה בדיוק כפי שעזבתי
אותה.
גם לואיס לקח חזרה את הבורות ועל הדרך את כל מה שאמרה לו אותה
אחת, כל הדברים הלא ממומשים שהיא אמרה לו ושהוא האמין לה, הכל
הוא לקח איתו, עדיף כבר לשרוף הכל.
חזרנו הביתה. הדרך המוכרת לעגה לנו ברמה כזאת שכמו פעלה מתוך
כוונה ברורה לקצר את עצמה ולהיפטר מאיתנו מהר מהר. עוד לא
הספקתי לשמוע את סוף השיר וכבר ראיתי את המרכז המסחרי מצד
ימין ואחריו כמובן הפנייה חזרה הבית. לואיס הוריד אותי והתרחק
לאט לאט. השמש הייתה בחצי גובה הצהריים והאוויר היה לח
ומחניק.
אחרי המקלחת התיישבתי על המיטה, הדלקתי סיגריה וחשבתי על כל
האנשים סביבי, בעולם הקטן המסתובב שכמו סבוך וזרוע חיבורים של
אהבות ושקרים. אנשים כמו מבוכים חיים חיים מקבילים ברגע אחד
וברגע אחר קשורים וקרובים.
אם באמת הם יודעים כולם שהכל, אבל הכל נמצא, קיים, איפשהו,
במקום שרק לואיס ואני מכירים.
כל היחסים שלא הצליחו, כל המילים שנאמרו רק כדי להוכיח את
עצמם או מישהו, כל ההבטחות והציפיות הגבוהות שהם נדרשו ודרשו,
המילים החמות, העיניים האדומות והלב.
אולי קצת כמו לשמור לנצח על מישהו שאתה אוהב.
"... לאחד הוא נותן פרח לשני כוכב..."